במשנה, ברכות, ו, ח, שנינו השותה מים לצמאו מברך שהנ"ב. ורבינו, ברכות, ח, א, ניסח את ההלכה בלשון השלילה: "והשותה מים שלא לרוות צמאו, אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו". ולא בכדי רבינו ניסח את ההלכה בלשון השלילה, כי בגמרא אמרו שההלכה שנשנתה במשנה, שהשותה מים לצמאו באה למעט מי שחנקתיה אומדא, ושותה מים כדי לסלק חתיכת הבשר שנתקעה בגרונו. ומשמע, שכל שתיית מים שאינה לצחצוח הגרון, היא בבחינת לצמאו, ורבינו הוסיף לרוות צמאו. כלומר שגם מי ששותה כמות מים שמומלץ לשתותה מטעמי בריאות, שיש לגוף צורך באותה כמות, היא בבחינת לרוות צמאו, אף שהשותה אינו מרגיש צמאון.