פרשת משפטים - עם ישראל - עם של דיינים ושופטים

יוצא אפוא, שמשפטי התורה, הם אינם רק דינים שניתנו לדיינים כדי להרשיע עבריינים וכדי להכריע בסכסוכים בין בעלי דין. אלא הם תורה אורה שמחנכת את העם מקטון ועד גדול, כיצד להתנהג באופן שלא יגיעו עד כמה שאפשר, לרוע ונזקים.

משום כך, במשפטי התורה הנלמדים, ומחנכים את לומדיהם, ה'לא תרצח' אינו רק איסור הריגה באקדח או בסכין, אלא באיסור הלבנת פנים ברבים שכמוהו כשפיכות דמים, כמו השיימינג בימינו.

וה'לא תגנוב', אינו רק איסור גניבת נכסים, אלא אפילו איסור גניבת דעת, והונאת דברים, דבר המצוי במיוחד אצל  מי מפוליטיקאים.

אבל גם איסור עינוי חסרי ישע, שהוא בוודאי דבר חמור ביותר, הוא אינו מטופל בתורה, רק כהוראה מחמירה, בעונשם של רשעים אכזריים. אלא בחינוך ליחס מיוחד ומפלה לטובה את החלשים, כדי שלא נגיע לאכזריות כלפיהם. כפי שנאמר בפרשה 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'. לא תונה אותו בדברים. אעפ"י שאסור להונות בדברים כל יהודי, לגבי הגר יש אזהרה נוספת, שלא נזכיר לו את עברו שהיה גוי ועבד עבודה זרה ואכל חזירים (מכילתא).

המענה את הגר (בדברים) עובר על שלושה לאווים (בבא מציעא מט, ב) 'לא תלחצנו בממון'. אעפ"י שהוזהרנו שלא להונות הונאת ממון כל יהודי, הוזהרנו באופן מיוחד על הונאת ממון לגר צדק (רמב"ם סה"מ לאווין רנ"ג ).

אף זאת למדנו מפרשת השבוע 'כל אלמנה ויתום לא תענון'. אמנם כל אדם אסור לענות אותו, אבל עינוי אלמנה ויתום גורר אחריו עונש שמיימי חמור (מכילתא דרשב"י). 'אם ענה תענה אותו', 'אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים (שמות כב, כג).

יתירה מזו, נאמר בפרשה: 'אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך', כלומר מצווה להלוות לכל אדם, ובמיוחד לעני, אבל אסור לנהוג בו כנושה ואסור לקחת ממנו ריבית, בעוד שאצל אומות העולם אין מצווה להלוות ומותר לקחת ריבית ומותר לנהוג בלווה כנושה.

אין ספק שעם שילדיו, בוגריו וזקניו מתחנכים על דינים כאלה שהם רבים, אינו מוציא מקרבו פושעים אכזריים המתאכזרים כלפי חסרי ישע.

גישתה החינוכית והערכית של תורתנו הקדושה למשפט, מייחדת את משפט התורה כמשפט ערכי. ולא רק חוקים ומשפטים שנועדו לשפיטת העבריינים ולהכרעות הסכסוכים בין בעלי דינים, אלא משפט התורה הוא כמו רפואה מונעת שמצמצם עד למינימום את הרוע והרשע.

כך לגבי כל יהודי בכל מקום בעולם שמתנהל ע"פ תורתנו הקדושה. על אחת כמה וכמה בארץ הקודש שניתנה לעם קודש ע"פ תורתנו הקדושה. התורה צוותה שבשעה שנבוא אל הארץ, נכרות ברית. בין הר גריזים ובין הר עיבל יעמדו הכהנים והלוויים עם ארון הברית, וששה שבטים עומדים בראש  הר עיבל (הר הקללה) וששה שבטים על הר גרזים (הר הברכה). הכהנים מפנים את פניהם אל הר גריזים ואומרים ברוך מי שאינו משגה עיוור בדרך. וענו כל עם אמן. הם מפנים את פניהם אל הר עיבל ואומרים ארור כל משגה עיוור בדרך, וענה כל העם אמן. ברוך מי שאינו מטה משפט גר יתום ואלמנה וענה כל העם אמן. ארור מי שמטה משפט גר יתום ואלמנה וענה כל העם אמן.

כלומר, עמנו קיבל את ארץ הקודש על תנאי שנהיה עם קודש וניזהר מאוד מאוד בכבודם וקיומם של החלשים, כי רק כך נהיה ראויים לארץ הקודש עפ"י תורת קודש.

אין פלא שהנביא ישעיה התלה את גאולתנו האמתית והשלימה רק על בסיס ערכי 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'.

יה"ר שנזכה לכך במהרה.