עסקת המאה מכירה בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ומציבה בפנינו אתגר לאחדות האומה

מבחינה הילכתית יש מציאות שמברכים את שתי הברכות ביחד. שהרי כשאומרים לאדם שאביו נפטר, והוא היורש היחיד. הוא מברך ברוך דיין האמת על הבשורה הרעה שאביו נפטר, ומברך שהחיינו על כך שסוף סוף יש לו ירושה מאבא שלו. אבל, מעבר להלצה הזו ולמליצה הזו, באמת יש צורך להתבונן היטב, היטב במשמעות הערכית והמעשית של התוכנית הזו. ולהסתכל עליה מבחינה רוחבית, ארוכת תווך ולא מבחינה צרה נקודתית.

אחד היתרונות הגדולים ביותר שיש לתוכנית הזו היא בכך שהיא מחזירה חזרה את זכותנו על ארץ ישראל מבחינה תנכית, מבחינה יהדותית, מבחינת האמונה היהודית. בכך שהיא מכירה בזכותנו על ארץ ישראל, ללא הבדל היכן. גם מעבר למה שנקרא קווי 1967.

ב- 1917 עמלו גדולי הציונים ובראשם ד"ר חיים ויצמן לגרום לכך שתהיה הכרה בינלאומית לזכות עם ישראל למדינה בארץ ישראל. למרות שהיו הצעות שיקבלו חבל ארץ כמו באוגנדה ובכל מיני מקומות אחרים פנויים בעולם, והשיגו את הצהרת בלפור ב- 1917 באנגליה שבה נאמר שיש זכות לעם ישראל להקים בית לאומי בארץ ישראל. העובדה הזו היא איננה רק פרקטית שיהיה להם בית לאומי כבית מחסה, אלא הכרה בקשר העמוק והאמוני והאמיתי שיש לעמנו בארצנו. לזה יש משמעות גדולה מאוד מאוד, כיוון שברגע שהציונות התחילה לפעול ולהתיישב בארץ, מטבע הדברים התחילו להסית ולהדיח את הערבים הפלסטינאים שהיו כאן.

הערבים הפלסטינאים שהיו כאן מעולם לא נקראו עם. הם עצמם לא קראו לעצמם עם. אומות העולם ואפילו אחיהם הערבים לא קראו להם עם. מעולם לא דרשו ריבונות על חבל ארץ זה, גם לפני שהציונות הגיעה לכאן. מעולם לא דרשו את הדבר הזה, אלא ככל שפותחה השנאה והקנאה וההסתה בין המתיישבים היהודים ובין הערבים הפלסטינאים שהיו כאן, אזי, יהודים ציונים שלא היו בעלי השקפה אמונית התחילו מנקודת ראות הומנית אנושית לפתח לעצמם דעה שאולי במובן הרגשי שלהם זה נתן להם שקט פנימי, אבל הם גרמו נזק גדול מאוד לעמנו, בכך שאמרו, שהפלסטינאים זכאים להגדרה עצמאית כעם. והם זכאים למדינה. כלומר, מי ששתל מי שהגה את הרעיון הזה זה היו גורמי שמאל ציוניים שבאמת באו להתיישב בארץ מתוך כוונות טובות. אבל בגלל שהיה חסר להם את ההשקפת עולם היהודית, היהדותית האמונית, אזי הגיעו לעניין זה.

ומטבע הדברים בזמן מלחמת השחרור עוד לפני כן, כשכבר הציעו תוכנית חלוקה בינינו ובין הפלסטינאים באופן כזה שלפי תוכנית החלוקה היינו מקבלים לא את מדינת ישראל של היום, הרבה, הרבה יותר מצומצמת היינו מגיעים רק עד באר שבע, כן וכיוצ"ב. ואף על פי כן, הערבים דחו את תוכנית החלוקה ופרצה מלחמת השחרור, וברוך ה' הגענו עד אילת וכו'. ועדיין לא השלימו איתנו. לא מדינות ערב שתמכו בפלסטינאים וגם הפלסטינאים עצמם. וכך היו מעשי טרור, והיה מלחמת סיני, והגענו עד מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים הביאה אותנו עד לנהר הירדן. היתה החלטה של ממשלת ישראל מאז מלחמת השחרור לא לכבוש את העיר העתיקה, על מנת שלא להסתבך בבעיה של הר הבית, בבעיה עם הירדנים ועם העולם. היתה החלטה כזו. אבל, העיקשות הערבית והפלסטינאית הביאה אותנו אל מה שהתנ"ך הועיד לנו, את ארץ הקודש, את ירושלים עיר הקודש ואת הר הבית.

גם כאן כיוון שלא הלכנו לספח את יהודה ושומרון, מבחינת המשפט הבינלאומי, שהרי אם היינו מספחים אז היינו פותרים הרבה בעיות. אבל, לא סיפחנו בגלל מה תהיה תגובת העמים, ובגלל התנגדות פנימית בתוכנו, שבאו ואמרו לא, הם עם ומגיע להם מדינה. מה שקרה, יותר ויותר קמו גורמי טרור שמדברים בריש גלי, עם פלסטינאי, נרטיב פלסטינאי, מדינה פלסטינאית ואת כל הארץ, לא מוכנים. אבל כיוון שהם מבינים שאי אפשר אז הם מדברים בתוך גבולות 1967. אבל יש מהם אומרים את האמת, שהם רוצים את כל ארץ ישראל מחדש שיהיה שלהם. ז"א רוצה לומר בכל הסקירה ההיסטורית הזו בעיית הבעיות שכבר חלקים גדולים מקרב הציונים החילוניים כבר איבדו את הזכות הבסיסית האמונית על ארץ ישראל שהיתה יסוד היסודות בהצהרת בלפור והציונים דאגו לכך והתחילו לדבר בצורה פרגמטית. ובצורה פרגמטית הומנית אז מגיע לנו חלק מגיע להם חלק, אבל לא מכוח הזכות שלנו, מכוח התנ"ך, אלא מכוח המציאות. יש שני עמים, צריך לפתור את הסכסוך ולהציע לך חלק.

משום כך, הסכם אוסלו לא פתר לנו את הבעיה. ההתנתקות בעזה לא פתרה לנו את הבעיה. בדיוק הפוך, יש לנו שמה טרור איום ונורא. חיזבאללה מאיים מכל כיוון מכל זווית. כל האסכולה הזו ששלטה בכיפה עד היום, קרסה במבחן המציאות. ולכן, התועלת הגדולה ביותר של התוכנית המאה היא קודם כל בקביעה ארץ ישראל היא של עם ישראל. ירושלים זה של עם ישראל ולא יתכן אחרת. יתנו להם חלק, לא בהר הבית, באבו דיס. שיגידו שזה ירושלים המזרחית שלהם. אבל על הר הבית אין מה להתווכח זה שלנו. יהיה חופש דתות בינתיים, מה נעשה? כן. אבל, זה של עם ישראל כך נאמר. יהודה ושומרון, זה עם ישראל נמצא שם מתוקף זכותו, לא מבחינה פגרמטית. זה רבותי היתרון של התוכנית הזו בכך שמחזירים חזרה את התפיסה האמונית הבסיסית על זכותנו על הארץ הזו.

עכשיו, יראים אחים ורעים משני הצדדים. אנשי השמאל אומרים, זה לא יועיל, זה לא יועיל. הם כבר שמים בפיהם שזה לא יועיל, ומדברים על כך שזה אבלות, זה אסון ושראוי לברך עליו ברוך דיין האמת. כי קברנו את האפשרות לשלום של אמת. עכשיו תפרוץ מלחמה וכו'. כאילו אנחנו לא נמצאים בטרור ומלחמה כל הזמן.

יש באחינו היקרים שהם מתנחלים ובוני הארץ ואומרים ברגע שיש מדינה פלסטינאית אזי זה אסון גדול מאוד. נכון, הם צודקים שברמת העיקרון הם לא יכולים לוותר על חלק ארץ ולהגיד זה לא ארץ ישראל. זה ארץ ישראל, היא תמשיך להיות ארץ ישראל, אבל התוכנית הזו אומרת תהיה מדינה פלסטינאית פרוזה. אין כוחות בטחון, רק עם ישראל שולט בבטחון. ולא עוד, אלא לאחר שעזה תתפרק מנשקה, לאחר שלא ישלמו לשהידים ולא ישתפו פעולה עם הטרוריסטים. ז"א תנאים כאלה שאם הם יתגשמו, זה ימות המשיח. אבל בינתיים אין מניעה כבר להחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות שהיא קיימת. אין מניעה שכל ישוב וישוב יתפתח ויבנה מסביבו, כי יש שלבים, יש כל מיני דברים. אבל שאר השטחים לא יבנו במשך 4 שנים, לא הם ולא אנחנו. ישארו פרוזים 4 שנים עד שיהיה הסכם קבע. ז"א שבראיה כוללת מאחר וברמה האמונית הגענו להחזרה לתפיסה הבסיסית שזכותנו על ארץ ישראל היא מכוח הדת, מכוח התורה, מכוח אמונה מכוח החזון, זה הישג עצום מאוד מאוד, וככה גם ביחס לירושלים.

מבחינה מעשית עוד לא היה דבר כזה שהפלסטינאים צריכים להכיר בזכותנו על מדינת ישראל לעם היהודי. כמדינה יהודית לעם היהודי. שיתפרקו מנשקם, שלא יתמכו בטרוריסטים ועוד כהנה וכהנה. הדברים האלה, זה חלום באספמיה ובינתיים אנחנו יכולים להתנהל. משום כך, יש להודות לבורא עולם על מה שנתן לנו ולהתפלל שאכן זה יצא מן הכוח אל הפועל.

יהי רצון שהקדוש ברוך הוא קודם כל יערה רוחו ממרומים בתוך עמנו, שיפנימו את המציאות האמיתית, יחזרו לשורשים. שאנחנו עצמנו לא נקלקל לעצמנו על ידי מחלוקות מעמיקות בתוכנו. שנתקדם צעד אחרי צעד כך דרכה של גאולת ישראל. גאולת ישראל באה קמעה קמעה. לפעמים אתה מתקדם ולפעמים אתה נסוג בגלל כל מיני דברים.

צאו וראו, ירמיהו אומר להם, אני אומר לכם תיכנעו למלך בבל, אין מה לעשות. זה המציאות היום. לא נכנעו, נהרסו, נחרבו. אומר להם ירמיהו, נבוכדנצר השאיר את גדליה והשאיר את הפתח, תתמכו בה כי היא עוד משהו שיכול לגרום לחידוש ההתיישבות בארץ. ולא הסכימו מבחינה לאומית, ונפלו, נכשלו. כלומר, הנביאים ניבאו הרבה פעמים בשם האמונה להחזיק את ארץ ישראל, לא לוותר עליה כמו בזמן חזקיה בירושלים, המצור עם סנחריב, לא להיכנע וניצחו. יש בנביאים אמרו כעת תיכנעו, כניעה טקתית כדי לשמור על שארית הפליטה, עד שנחזור חזרה.  בגאולת ישראל יש עליות וירידות עד שבעזרת ה' מגיעים אל היעד.

עלינו להודות לקדוש ברוך הוא על מה שנתן לנו, כי זוהי מתנה מאוד יקרה ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שנצליח בה ולא ניכשל בה. אבל, לא מספיק להתפלל לקדוש ברוך הוא, צריך לדאוג למקסימום אחדות בקרבנו כדי לקדם את התוכנית הזו, עם מינימום של כישלונות ועם מקסימום של הצלחות. והקדוש ברוך הוא יהיה בעזרנו.