מהי דעת ההלכה על פסיקתו של בית דין העליון שלא להרוס ביתו של מחבל שרצח חייל צה"ל?

ובכן, הדבר ברור שהוא רוצח ודינו להוציא אותו להורג. על אחת כמה וכמה שהוא פועל ממניעים מלחמתיים ולא רק פליליים שאז הוא אויב. ואין צל של ספק שצריך להרוג אותו, אלא שבעוונותינו המרובים יש שיקולים שכובלים את ידינו בעניין הזה, שיקולים בין לאומיים, שיקולים חברתיים בתוך החברה עצמה, שיש כאלה שמתנגדים למה שנקרא עונש מוות, ויש כאלה שחוששים שאולי גם כך ינהגו בחיילנו אם חיילנו יוסגרו או חלילה יפלו בשבי. זה מורכב מאוד ביחס להוצאה להורג. לא שלא צריך להוציאו להורג. אלא זה מורכב מאוד.

הכלל הקובע בדברים האלה הוא השיקול הביטחוני, מהו הדבר הכי טוב כדי להתריע? ולכן תמיהה גדולה מאוד מאוד על שופטים מסוימים שהם נוטלים לעצמם את הסמכות להיות במקום הקצינים. השופטים  הרי לא קצינים או אנשי ביטחון, והרי לא מדובר כאן בחוק כתוב ומפורש. אלא בשיקול דעת של הרתעה ומוסר. ואם באמת מדובר באדם שבעליל יודעים בכוונת מכוון זרק לבנה גדולה מאוד על ראשו של החייל והרג אותו, ואם כוחות הביטחון מדווחים שהריסת בית מהווה אמצעי הרתעה, מי שלא עושה כן הרי הוא שופך דמים, כי מחר מחרתיים בלי אמצעי הרתעה הרי הם פוגעים באזרחנו על ידי פעילות חבלנית טרוריסטית, פוגעים בחיילנו, ומי יהיה אחראי לכך אם לא אותם שופטים אשר נותנים לעצמם סמכות שאינה סמכותם. הרי לא מדובר בניגוד לאיזה שהוא חוק כתוב, אלא מערכת של שיקולים ביטחוניים ומוסריים.

בשיקולי מוסר יש אמות מידה אחרות, לאו דווקא של המוסר הסובייקטיבי של אותם שני שופטים. אלא יש לנו תורה, והיא אומרת "הבא להורגך השכם להורגו" והואיל ולא מדובר רבותיי באדם זוטר, מדובר במחבל שהוא בעל הבית הוא אבי המשפחה. והרי על מה אותו שופט חס? על אשת המחבל וילדיו. ראשית, הרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ, ואם בעל הבית כך מתנהג אז יש להניח שאשתו וילדיו הולכים כמותו, זה הבדרך כלל, אבל מה לנו בעניין זה, הרי ברגע שבעל הבית הוא זה אשר עשה את המעשה ואם הריסת ביתו מהווה אמצעי הרתעה, מה לעשות, ביחס לאשתו והילדים שימצאו להם דרך אחרת, כי לאמלל אותנו ולפגוע בנו זה לא פחות מוסרי, להגן על עצמנו מאשר נניח שהם ילכו כעת ויגורו בצריף או באהל, למרות הכאב שיש בדבר, אבל הם ממתים עליהם ועלינו את האסונות האלה. וזה עשרות בשנים הם לא מפסיקים בטרור. ניתנה להם הזדמנות לקבל חתיכת מדינה מבאר שבע ואילך במדיניות החלוקה והם דחו אותה, אנחנו הסכמנו לה, והם דחו אותה, וככה ממלחמה למלחמה טרם זכינו שידם תושט לשלום. מנהיגיהם מובילים אותם לאסונות אין סוף, מנהיגים חיים על חשבונם והם עשירים אדירים והם מסיטים אותם לאיזה שהיא פעילות לאומנית בלתי נפסקת שאף פעם לא תנצח, כי היא לא צודקת וגם לא צודקת לא מבחינתם ולא מבחינתנו. אבל מה לעשות, יש שופטים בישראל שכאמור לא על בסיס של חוקים אלא על בסיס של מוסר אישי מכתיבים ומתערבים בשיקולים ביטחוניים. האם רבותיי יהיה מותר לשופט להתערב בשיקולים של רופא איך להציל נפש ואיך לא להציל נפש ואיך לא לסכל נפש, וודאי שלא, מה הוא מבין בדברים האלה? ראו גם ראו, את גדולתה של ההלכה, את המוסר ההלכתי העצום, משעה שיש לנו מישהו שהוא חולה או מישהי שחולה ויש יום הכיפורים זה בכרת. אנחנו שואלים את הרופאים ואחר כך פוסקים את ההלכה, כי מי אנחנו הרבנים שנקבע אם יש בזה סיכון או אין בזה סיכון, כך אותו דבר במלחמה וכך בכל דבר ודבר יש לשאול את המומחים ועל בסיס זה לפסוק את ההלכה או להכריע את ההכרעה.

שהקב"ה יערה רוחו ממרומים וישיבנו כולנו בתשובה שלמה, ואז ישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.