1. אפרש את ההלכה, ואתה תסיק אם יש נפקות לימינו. שניים שהיו אוכלים ביחד מתוך קערה אחת, וכך היו נוהגים בעבר, ובמיוחד קרובי משפחה ומכרים. והאחד מהם התעכב מלאכול, לצורך שתייה או כל צורך אחר, חברו ממתין מלאכול מן הקערה, כי אין זה נימוסי שאחד יאכל מן הקערה המשותפת, כשחברו שותפו אינו אוכל. אבל אם היו שלושה אוכלים מתוך קערה אחת, אין שניים ממתינים לאחד שהפסיק לאכול, כי הם רבים.
2. בדיוק הפוך. ניתן ללמוד מן הרישא שחיוב רחיצת ידיים ליוצא מן השירותים, אינו משום רוח רעה, אלא פועל יוצא של חשש טינוף, והרחיצה היא נקיות בלבד, ולכן כשהלך באמצע המסיבה לשירותים לצורך מים קטנים, די ברחיצת יד אחת, ששפשף בה. ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טינופת. הגהת הרמ"א, שו"ע, או"ח, קע,
א. ואם דיבר עם חברו והפליג, והמסובין חוששין שעשה צרכים גדולים, נוטל שתי ידיו, מדין נקיות, מחשש מאיסות, ולא מדין נטילת ידיים.
3. הכלל הוא דם איברים שלא פירש אינו אסור, ולכן לפי השו"ע יכול אדם לאכול בשר חי שלא הומלח כלל. לפי רבינו אין לאכול בשר חי אלא אם כן הוכשר ע"י מליחה. כלומר החתיכה הנאכלת. כך ששארית הדם שיצא בפיך אינו בבחינת דם איברים שפירש.
4. לפי רבינו משמע, שמותר לכתחילה ללוט ידיו במפה ולאכול. וכן הדין לגבי מים אחרונים, אף שבשו"ע התירו ללוט ידיו במפה, במקום נטילה, רק בשעת דוחק, נראה שיתירו לכתחילה כשאין לו מים אחרונים.
5. אסור. כי עקרון הצלייה שהאש שואבת את הדם, אבל לאחר שהבשר נטחן, ועוד יותר מכן עובד ונעשה נקניקיות, אין האש יכולה לשאוב שם דם.
6. לפי הדין, הדרך הטובה ביותר להבדיל מבעוד יום סמוך לחשיכה, על כוס יין, בלי מאורי אש, כי ההבדלה שנהגו בה במוצאי תשעה באב שנויה במחלוקת, אם ההבדלה ביום הראשון היא מכח דין או מכח תשלומין. בכל זאת נהגו להבדיל במוצאי תשעה באב, כנראה, בגלל שלא נמצא מישהו שיטעה ויבדיל בשבת מבעוד יום, גם עם נר, ויחלל את השבת. אבל לגבי אונן על אבו או אמו או קרוביו, שנפטר בשבת, הומלץ שיבדיל מבעוד יום, לפני צאת השבת, בלי אש, כי במוצאי שבת לא יוכל להבדיל, עד שיקבור מתו, ואסר שהדבר ייעשה רק ביום ראשון. והואיל ומדובר ביחיד, בוודאי יזהירוהו שלא יחלל שבת.
7. מצד הדין, כל פסוקי תורה שנאמרים במסגרת התפילה, דין תפילה יש להם, ולכן אין איסור לומר פרשת האזינו במקום שירת היום, וכן מותר לומר קרבנות וכיו"ב. ומה שנמנעים, הכל תלוי במנהגים.