אדם שהתחיל להתפלל שחרית או מנחה, להבדיל מערבית, ונזכר שכבר התפלל, יפסיק ולא ימשיך להתפלל כתפילת נדבה, משום שהוא התחיל אותה כתפילת חובה. למרות שאדם יכול להתפלל ביודעין תפילה נוספת על התפילה חובה שתתפלל, שחרית או מנחה, כתפילת נדבה, ובלבד שיוסיף בקשה, לפחות באחת הברכות האמצעיות. אולם תפילת ערבית, שיסודה רשות ולא חובה, אם נזכר שכבר התפלל, ימשיך, אף כי גם כשהתחיל הוא ל התחיל על דעת שהיא חובה, כמו בשחרית ומנחה, שהרי היא אינה חובה. כך נפסקה ההלכה, רמב"ם, תפילה, א, ט, ופי' הלכה ו'. ובשו"ע, או"ח, קז, א -
ד. והנה יש מן האחרונים שפסקו שאם ש"ץ זכר בחזרה, שכבר מתפלל שימשיך מאחר והוא לא התפלל על דעת חובה, אלא על דעת תקנת חז"ל כדי להוציא את שאינם יודעים. ויש לי ספק בהכרעה זו, מאחר וש"ץ שחוזר על תפילת שמונה עשרה חוזר בתורת חובה כי תפילת הלחש שלו היא נועדה שיסדיר תפילתו, כי אין הפטור מוציא את חייב ידי חובתו. ואדרבה, חז"ל הקפידו שלעניין תפילה, להבדיל מברכות ומקריאת ההלל והמגילה, שלא יוציאו את מי שאינו יודע, אלא ש"ץ בתפילת ציבור. ואם כן, אדרבה, תפילת ציבור, אין לה נדבה, ולכן לענ"ד, על הש"ץ להפסיק. והואיל וכבר אמרו קדושה, אין להמשיך. בעיה אחרת תתעורר, אם נזכר לפני שאמרו קדושה, נראה שיפסיק ואחר יחזור על החזרה בשביל להסדיר הקדושה.