מדוע השמיט הרמב"ם בחיבורו את החרש למרות שבמשנה נזכר החרש מכלל המוציאים י"ח אחרים בקריאת המגילה?

בכל המצוות המחייבות שמיעה אין החרש מוציא י"ח ומדוע בקריאת המגילה סובר הרמב"ם שחרש המדבר חייב אישית?

כיצד ינהגו ההולכים לשיטת מרן השו"ע, האם יחששו להחמיר משום שלכאורה דרגת חיוב החרש נמוכה יותר ויעדיפו ש"צ הבריא?

אם יש היתר לאכול בו ביום לקרואים או רק לבעלי השמחה, האם יתחייבו להשלים התענית למחרת (יום ו')?

האם חובה לקיים הסעודה ביום הברית או שניתן להקדימה לערב המילה? יו"ט של יחיד, האם דוחה אבל של רבים?

ואולי דוחה צום תענית אסתר בגלל שהוא רק מנהג?

היש נסיבות דומות שרשאי יהודי בוגר להצטרף למנין למרות שאינו נוכח עם הציבור בבית הכנסת?

הלכה ידועה עפ"י הרמב"ם והשו"ע שחבורות המחולקות בין החדרים מצטרפות לזימון, הניתן להקיש מהלכה זו לנידון דידן?

לדעת המתירים צירוף בנסיבות שכאלו, כיצד יסבירו את דין החצר הקטנה שנפרצה לחצר גדולה שנחשבות רשויות נפרדות?

מדוע לא דנו במשנה ובתלמוד בנסיבות של שכחה שכזו והרי קרובה יותר השיכחה בתקופתם?

האם ציבור יכול להחליט לקרוא בס"ת שלא ע"פ זמנים שתיקנו חכמי ישראל או להוסיף על מס' העולים?

מה תהיה תקנתם של ציבור בנסיבות אלו לפי שיטת הרמב"ם או לשיטת האחרונים?

כיצד התייחסו חכמי אשכנז הראשונים למה שקרוי "קדיש יתום" או "חצי קדיש", ומה מקור קדיש זה?

האם לפי משנת הרמב"ם ניתן לומר שהקדיש מסוגל לשנות את דינו של הנפטר להעלות את דינו מגהינום לגן עדן?

אילו בעיות, כולל הלכתיות, מתעוררות כתוצאה מהתופעה שכל אבל רוצה לומר קדיש בציבור על הוריו?

היש מעמד מיוחד ליום זה או מנהגים מיוחדים ליום טו בשבט כולל אכילת פירות או נטיעת עצים?

האם אכילת הפירות לאחר הקידוש פוגמת בעונג שבת והינה בגדר הפסק בין קידוש לסעודה?

מהם הסימוכין למנהג יהודי תימן שאינן מברכין לאחר אכילת פירות (ג'עלה) מידי שבת בשבתו היות ונפטרין בברכת המזון?