האם חייב אדם לנהוג אבילות בפני קרובו האבל על אחד מקרוביו שנסתלק מן העולם?

שואל האם בן חייב להתאבל בפני אביו שמתאבל על אמו? כלומר אביו נפטרה עליו אמו שהיא סבתו של הבן? האם הבן צריך להתאבל לפני אביו בגין הסתלקותה של הסבתא? וכן האם האבא מתאבל עם הבן לפני הבן כשהנכד נסתלק מן העולם. וכן האם אח מתאבל בפני אחיו? כשהאחיו מתאבל על בנו שנפטר וכי יוצא בדברים האלה? האם הבעל מתאבל בפני אשתו כשמישהו מקרוביה נסלק מן העולם? האם אישה מתאבלת בפני בעלה כשבעלה אבל בגין העובדה ש הסתלק מישהו מקרוביו. ובכן, רבנו בפרק שני, מהלכות אבל כתב את הדברים הבאים בהלכה ד'. כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, הרי זה מתאבל עמהם, בפניהם מדברי סופרים. כיצד, הרי שמת בן בנו כלומר הנכד או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו. נשים לב לכפלות. חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבלות בפניו. אבל שלא בפניו אינו חייו. וכן בשאר הקרובים. כל זה בקרבה משפחה. של קרבת דם. מה בנוגע לקרבה משפחתית מכוח נשואין? אומר רבנו, אשתו הנשואה אף על פי שהוא מתאבל עליה, אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועל אמה בלבד. משום כבוד אשתו נוהגילות עליה בפניה. כלומר, א הבעל יתאבל בפני אשתו. אשתו אבלה. אבל רק אם היא מתאבלת על אביה או על אמה, אבל היא מתאבלת על אחיה יוצא בדברים האלה או על בן או בת מנישואים קודמים, זה לא רק משום כבוד חמי בחמותו. ואותו דבר גם הפוך. אישה מתאבלת עם בעלה בפני בפניו אם הוא יושב על אביו או על אמו, אבל לא על אחיו וכי יוצא בזה. כיצד מי שמתחמותו או חמיב קופא מצתו ונוהג אבלילות עם אשתו בפניה אבל שלא בפניה אינו נוהג אבילות וכן האישה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבלילות בפני בעלה אבל שאר קרוביהן כגון שמת אחי אשתו או בנה והאישה שמת אחי בעלה או בנו אין מתאבלים זה עם זה וכן יראה לי שאם מתה אשת בנו אשת בנו או בעל ביתו אינו חייב לתאבל עמהם וכן כל כיוצא בזה וכך מרן פסק להלכה בסימן ש מ סעיף אה ד וכן א פסק בשע עד סעו בקראת אי בשע עד ביורי דעה כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לא מת ודווקא בעודו בפניו, אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבלות חוץ מאשתו, שאף על פי שמתאבל עליה, אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמותו. אבל על אחיה ואחותה או בנה וביתה מאיש אחר, אינו מתעבל עמה. ומכל מקום. אינו יכול לחופה להתקשט, אבל יכולה למזוג לו ה*** ולהציע לו המיטה ולרחוץ פניו ידיו ברגליו וכן היא אינה מתאבלת אמו אלא כשמתו חמיה חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבל את עמו אנחנו עוד רגע כת נראה מחלוקת בעניין זה אבל מה שחשוב לדעת כשאנו אומרים מתאבל אמו רק קריאה אלא מתאבל בפניו מה זה מתאבל בפניו? יושב והכן שהם יושבים. רק הוא לא חייב לשבת שבעה אלא כל עוד הוא נמצא בבית הוא יושב איתם יצא החוצה מותר לו לצאת לעסקיו. אותו דבר גם כן קריאה תספורת בפניהם הוא לא יסתפר הוא לא יתגלח שלא בפניהם מותר רק בנוגל תספורת הרי אם הוא הסתפר שלא בפניהם כשהוא יוצא החוצה כשהוא חוזר חזרה רואים שלא נוהגבלות אולי בזה יש מקום להחמיר בעניין התספורת אבל כאמור כל מילד דבל נוהג בפניהם כל עוד הוא נמצא באותה שעת ביקור שהוא נמצא שם נוהג בפניהם כאל דווקא בגלל זה שבאמת האבלות בפני קרובו האבל היא אבלות מקיפה ולא נקודתית בנוגע לקריאה גרמה לו לרמה לכתוב את הדברים הבאים אגה ויש אומרים דהידנה נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים אמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האדנה שלא להתאבל כלל הם המתאבלים כלומר זה היום מוחלים האבלים לקרובים שלהם שלא יתאבלו בפניהם ולכן וכך נוהגים שלא בל כלל עם ה עם המתעבלים וכל המחמיר מוסיף הרמה וכל המחמיר בזה אין אלא מן המתמין כלומר עוד מוסיף ומחזק ואומר אם קרוב משפחה שקרובו שהיה אילו היה אילו היה נפטר היה צריך לתבל עליו אז מתאבל בפניו זה כבר מן המתמין ככה אומר הרמה ומכל מקום אומר הרמה נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבלות בעצמן כל שבוע הראשון, דהיינו עד אחר שבת. כלומר ואין משנים אלא בגדיהם כמו בשאר שבת. כלומר הוא אומר אבל קצת אבלות בפניהם כן נוהגים בגדים לא להתלבש מי יודע מה נוצץ. בשבוע הראשון הוא אומר אנחנו יודעים ואנחנו מודעים לכך. אנחנו רואים בעינינו שאפילו אם לא יושבים אותם קרובים הם לא מתגלחים. בכל זאת מראים איזשהו ביטוי אומר השך אינו אלא מן המצמיים ואינו ככבד האבירים אלא כלועג להם תראו עד לאן מגיעה יהדות אשכנז שהבקעו את הדין הזה ואמרו אפילו זה תלואג להם שם בהגהות ממוניות וכולי והוא אומר דווקא כשמתאבל לגמרי כדין אבלות אבל שאינו מתאבל אלא לפניו הועואג לעבל כלומר אם הוא יושב ממש להתאבל אז זה כלואג אבל אם זה קצת ולפניהם זה מותר. באמת רבותיי, מורי בפרק ב' מלכות אבל הלכה ו אות ה לא נפשו לא ידע אות ד' נפשו לא ידעה מנוחה והגיב בצורה מאוד קשה אף על פי שהוא דין התלמוד כלומר זה דינ דתלמודה שאדם שאתה חייב באבל עליו אם הוא יושב באבל אתה חייב לטבל פניו אז מורי אומר אף על פי שהוא דין התלמוד נהגו למחול כלומר בתמי זה דין תלמוד והם אומרים כאילו זה נתון לטורים כאילו זה מתנות הדדיות נהגו למחול ולקמן בחליצת כתף שזה כתוב במשנה אז אומרים אינו אלא מנהג כלומר הפכות חליצת כתף למנהג עוד בזמן הנביאים זה היה מנהג ולכן זה תולף מנהגי המקומות גם זה הוא אומר בלשון הסתייגות בלשון תמיה ואחד נהוג נהוג ואחד לא נהוג לא נהוג אף על פי שהוא דין המשנה וכן בהרבה דינים מקצתן משנה ומקצתן גמרא הקילו בהן יש מפני שהגויים לא עגים כמו כפיית המיטה אז אשכנזים אמרו לא קופעים את המיטה בגלל שהגויים לא עגים לנו ויש נהגו למחול ויש לא נהגו ופוררו כל דיני האבלות שתיקנו חז"ל ופוררו כל דיני האבלות שתיקנו חז"ל והתבאר כל אחד במקומו כלומר כאן יש דברי הסייגות מה זה מה הכוח לבטל דיני חז"ל, דיני משנה, דיני תלמוד בכל מיני טענות מענות. היכן מצאנו דבר כזה? וזכורני מזקני צנועי תמן שמת חמים וקרא ונהג אבילות בבית בפני אשתו. אבל כשיצא למלאכתו נעל נעליו. ואם מספר זאת לצעירונים יחישו ויאמרו לה אב תוליד וישה מתחילים. כלומר אפילו לא על אבא שלו כשאבא שלו אבל אלא על אשתו. אשתו יושבת באבל להסתלקות אביה הבעל בתימן אצל זקני צנועי תימן. צנועים זה ביטוי לאלה שיודעי הלכה ומדקדקים בהלכה כהלכה להבדליל מהמון העם שהם פועלים על פי רגש ואינם מכירים את עולם ההלכה. אז אלה קני צנועי תמן הבעל היושב באבל על חמים כל עוד בבית אבל מותר לו לצאת למלאכה אבל בבית בלי מנערים וישב להתאבל זה בפני אשתו היה והוא יוצא ומצר לו לצאת נעל מן עליו ויצא אבל ממש נהג אבלות ללמדנו שבאמת יש כאן שתי שיטות ממש מנוגדות השיטה אחת מקורה מיהדות אשכנז שממש הרבה הרבה מדיני אבל נתקרסמו והלכו בגלל כל מיני טענות איך קוראים פוחדים מן הגויים מתביישים מן הגויים וכן אצלהם לא נהגו וכן מחלו וכל כיוצא בזה ובכך המנהג של יהודי אשכנז הלך והתפשט הלך והתפשט אצל ספרד ואפילו גם אצל התימנים ולכן מורי עומד תוקף ואומר לא ככה היה בתימן בטח לא אצל התלמידי חכמים שבהם שקיימו את ההלכה התלמודית כמו שהיא שבפני האבל מתאבלים אבל לכל דבר עיקר לא חייבים להישאר שם כל הזמן באותה שעה מקבלים לכל דבר עיקר ולא חוששים שזה מלעיגין, שזה מתמין, לחלוטין לא יוצאים. אז ודאי שמותר להם. באמת רבותיי קשה מאוד מאוד לנהוג כמו יהדות אשכנז. בעצמו כתב ואמר שהם בעצמם, בכבודם ובעצמם אומרים מקצת אבל בשבוע הראשון שינהג. וזה איננו רואות שהרבה קרובי משפחה כשאבא שלהם נפצע, כשאבא שלהם יושב באבל, אמא שלהם יושבת אבל אה איך קוראים האישה שלהם משבת באבל אופוך מזה אז הם מגדלים את הזיפים של הזקן לא מתגלחים הם לא שואלים לא את הרב לא שום כלום אבל זה ביטוי טבעי ספונטני כלומר יש בסיס להכה התלמודית קודם כל בטבע אנוש בטבע אנוש אלא מה שההלכה התלמודית מסודרת ואומרת כל מיני דבל כל עוד הוא נמצא שם ואילו ההלכה שנבעה כתוצאה מרגש אז השאירה את זה לאיזה מין רגש פנימי של האדם זה כן זה לא ובשבועה הראשון וכולי ועוד שמורי רוצה למסלל את זה לפי הרכה כפי הלכה קבעה שכל מליד אבל כל עוד הוא בפני האבל צריך להתאבל לכל דבר בעיקר יצא הוא לא הוא לא חייב להתאבל לחלוטין רבי חני גשם