מצה עשירה לדעת הרמב"ם

אדוני אלוה של ולא על מורח כל מעשה לפני שנתחיל כמה הערות לגבי ה הכותרת. הכותרת מצה עשירה בדעת הרמב"ם. אז קודם כל אנחנו נתמקד אף ורק בדעת הרמב"ם. יש מחלוקות גדולות בראשונים. דעת ראשי ונחדור רבנו תם שחלקט עליו דעת הרעבד. הרבה הרבה מרבותינו הראשונים דיברו בסוגיה זו. ואנחנו נתמקד בדעת רבנו הרמב"ם בלבד או כמעט בלבד. שנית הכינוי או השם מצא עשירה הוא לא מדויק. לדעת רבנו כי לדעת הרמבם מצה עשירה דהיינו מצא שאינה עונה על הקריטריון של לחם עוני ולא יוצאים בה ידי חובה בליל 15 היא מצא שני לא שעה באחד מארבעה משקים יין שמן דבש וחלב אבל אדם שלש מצא במיץ תפוזים במיץ רימונים במיץ תפוחים יוצא בידו חובתו לערב זו אינה מצה עשירה זהו בצק שנילוש במי פירות אז יוצא שכשאני מדבר כאן על מצה עשירה זה לא במינוח המדויק שלה לדעת הרמבם אלא מה שקוראים היום בשוק מצה עשירה מצה שאני לא שעה במיביצים בכל מי פירות גם לקרוא לה מצה זה לא בהכרח מדויק כי אנחנו מדברים כאן על יהודי שלקח קמח למצה לא קמח מצה קמח מצה זה מצות תחונות מצות אפויות תכונות שכבר לא יחמיצו לעולם אבל יהודי שלקח קמח שמור משעת קצירה שמור משע התחינה קמח שקשר לפתח ושחק בבית תפוזים בדקת שהקליפה נקיה מכל טיפת מים שהמשחתה יבשה לחלוטין וכיוצא בזה ולש את העיסה וישה אותה לכן אולי לא ראוי גם לקרוא לה מצה כי חלק מההגדרה של מצה זה בצק שלא עמד שלא נתנו לו לעמוד אלא בזריזות לשופ לא הניחו אותו בלא עסק אז יוצא אם כן וכשכתבתי את הכותרת ידעתי שלא מדוייקת, אבל הייתי חייב למצות את הדברים. אז כתבתי מצה עשירה בדעת הרמב"ם. בדעת הרמב"ם מדויק. אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא למצק. אנחנו מדברים על בצק שעמד ותפח והשינו אותו חצי שעה, שעה, שעתיים. שנית לאו דווקא מצה עשירה במובן המצומצם של ארבעת המשקים, אלא בצק שנילוש או קמח שנילוש במי פירות. זהו הנושא שלנו. עוד הסתייגות אחת, אנחנו לא נעסוק היום בשאלה שהיא מאוד אקטואלית אוהבים להתנגח ולהתנצח בה בכל שנה לגבי עוגיות מצה עשירה, עוגיות יין שנמצאים על המדפים במרכולים, בחנויות האם כשר לאוכלם בפסח או לא כשר כל שנה בתוכניות שואלים ודורשים אלו השאלות החמות שמתגלגלות אנחנו לא נדון בזה אנחנו מדברים שוב השאלה מורי ורבותיי יהודי שבבית קונה קמח כשר לפצח בשעת קצירה למהדרין ולש אותו במי פירות, במיץ תפוזים, בדבר שלא נתערבה בו, אפילו טיפה אחת של מים לכל הדעות, משהה אותו, מעמיד אותו ורוצה להכין עוגה, רוצה להכין קובנה, רוצה להכין כיכר לחם שיהיה טעים לאכילה, שיטפח, שיהיה אוורירי בפסח, האם מותר או שלא. אה, אם יהיה מותר, מלח אנחנו נוהגים להקל, זה סוגיה אחרת, אבל אתה מכיס אותי כאן כבר לסוגיה אחרת. לא נתעסק גם בזה. לא תמשוך אותי בלשון. יסוד יסוד הדברים מוריי ורבותיי או אולי לפני שנתחיל על מנת שנבין מה הוא חימוץ ומה הוא חמץ שעסרה תורה אולי נדפדף ברשותכם לדף האחרון אני לא מבין גדול בכימיה אבל ננסה לחלוק איתכם ידע בסיסי גרגר החיטה מורכב ברובו 75% מעמילן עמילן הוא קב סוכר, מולקולה מורכבת של סוכר. מעבר לכך יש לנו 10% גלוטן, שזה גלוטן זה חלבון שהוא מורכב מארבעה מיני חלבונים שונים ו-15% נוספים שפחות מעניינים אותנו, מים ועוד חומרים שונים. כאשר אנחנו תוחנים את גרגרי החיטה לקמח, ההרכב הכימי לא משתנה. כלומר, עדיין יש בפנינו 75% עמילן שזה רב סוכר. ו15% גלוטין שזה חלבון מורכב 10% גלוטן נכון שזה חלבון מורכב זהו הקמח מה קורה ברגע שאנחנו יודעים שכדי לקבל חמץ או כדי לקבל מצת מצווה להבדיל אנחנו צריכים קמח של אחד מחמשת מיני דגן בצירוף של מים מה קורה כשנותנים את המים לתוך הקמח אנחנו רואים מצד ימין את העמילן שהוא רב סוכר מולקולה מורכבת. יש לנו אינזים שזה סוג של חלבון שמעורר ומזרז פעולות כימיות שרשרות של פעולות כימיות שונות. האינזים הזה מפרק את העמילן שהוא רב סוכר לגלוקוז שהוא חד סוכר. דהיינו בנוי ממולה כולה אחת. אז שלב ראשון ברגע שניתנים מים בקמח האנזים חלבון מסוים מפרק את רב הסוכר את העמילן הופך אותו לאחד סוכר שזה הגלוקות. בקמח עצמו יש פטריות והפטריות הללו אוכלות למרכאות או מפרקות את אחד סוכר את הגלוקוז והתוצאה שמתקבלת היא פחמן דו חמצני בצורה של גז וכוהל גם הוא כהל בצורה של גז אחוז אחד של חומצה אצטית זה מה שנותן את הריח של החימוץ זה מה שנותן את הטעם החמוץ אה בעיסה בקמח עצמו לרוב אין מספיק פטריות ולכן מה עושה האדם? האדם מוסיף פטריות באופן יזום. האדם לוקח תרבית, לוקח שעור, בצק שנשאר מאתמול. האדם הפרימטיבי, הקדום היה לוקח שעור שנשאר מאתמול, שכבר יש בו תרבית של פטריות, הרבה הרבה פטריות. מוסיף אותו לעיצה, לבצק, על מנת להחיש את תהליך הכסיסה. אנחנו מדברים פה על תהליך של כספיסה. משתחרר כאן פחמן חמצני שזה גז ובעולם המודרני אנחנו לא משתמשים בשאור מיום אמש אנחנו משתמשים בשמרים שזה בעצם גידול יזום מבוכר של פטריות דרך אגב שמרים יבשים שמרים סינתטיים שיש היום בשוק שמרית וכיוצא הם לא חייבים בביעור לפני פסח לא זה שעור שעליו דברי התורה שעור שדיברה עליו תורה הוא אחד מחמשת מיני דגן שהשתהה עד שאינו ראוי כבר לאכילת אדם עדיין ראוי לאכילת כלב ואיתו מחמצ את העיסה. מורי ורבותיי, זה תהליך של סיסה. התהליך הזה קיים גם ביין ואנחנו יודעים שיין הוא לא חמץ, עדרבה, יוצאים בו ידי חובת ארבע כוסות. אז לא די בתהליך הציסה כדי להגדיר חימוס. מה קורה כאן בנוסף לציסה? אנחנו גם לשים את הבצק. בתהליך הלישה אנחנו דיברנו עד עכשיו על 75% עמילן ואיך הוא מתפרק לגלוקוז ולאחר מכן הפטריות מסרקות את הגלוקוז ונוצר לנו פחמן דו חמצני. מה הפחמן הדו חמצני הוא זה שמנפח את העיסה? זה גז שמנפח את העיסה. מה מונע מהפחמן הדו חמצני להתנדף לאוויר? פעולת הלישה. פעולת הלישה הופכת את הגלוטן שכאמור מורכב מארבעה חלבונים שונים. גלוטנין, גלידין ועוד שני חלבונים קטנים יותר. פעולת הלישה יוצרת לנו מערד מין רשת אלסטית כזו שמעטפת אטומה. שעוטפת את העמילן שהוא רוב העיסה ובעצם לא מאפשרת לחמן הדו חמצני להשתחרר החוצה. הוא מתנפח ומתנפח א בפנים כן נוצרת לנו רשת. דרך אגב כשאנחנו לשטיות. כן זה נקרא בעברית התנגדות מתיחה. ולכן מדי פעם אנחנו מניחים את הבצק יעמוד. למה מפסיקים את הלישה ומניחים את הבצק לעמוד כדי לרכך אותו שלא יהיה אלסטי מדי? וזו פעולה שעושים אותה לסירוגין. קצת לשוקת מניחים. לשם ומניחים. מכל מקום נוצרת כאן מערג. נוצרת רשת צפופה ואלפטית שלא מאפשרת לפחמן הדו חמצני להתנדף, להשתחרר. הבצק תופח כאילו מנחים צמיג באוויר ו זהו תהליך התפיחה. התפיסה פלוס התפיחה. שניהם ביחד הם א מוגדרים כחמוץ שאסור על פי ההלכה. מתי התהליך הזה יפסק מורי ורבותיי? כאשר הפטריות תאכלנה את כל אחד סוכרים, את כל הגלוקוז, תפרקנה אותו שעדיין נשאר בעיסה, אז אנחנו בעצם מכאן כבר לא תקדם התהליך. אדרבה, התפתחו תהליכים שליליים של ריכבון ושל סרחון. כאמור, קיימת גם ביין, אבל אין לנו תפיחה ולכן זה לא חימוץ. תפיחה מורי ורבותיי מתקיימת גם בקטניות. כך כותב רבנו שגם האורז אם הניח אותו עד שיתפח עדיין אין זה חימוץ משום שהטיסה אינה טובה בקטניות להבדיל מחמשת מיני דגן לא פקריות מפרקות את החד סוכרים את הגלוקוז אלא מיקרוגניזמים שיוצרים היפוש יוצרים תהליך שלילי אין זה חימוץ אלא סרחון כפי שרבנו מסביר יש אמנם רבנו גרשום מאורגולה במנחות תחמורי מפנה הוא מסביר שסרחון זה כמו סרח העודף תסרח על אחורי המשכן אין כאן אלא נסיחות. אבל רבנו מסביר ששרחון כשמו כן הוא ריח לא טוב שנוצר מפירוק אה שהוא שלילי, פירוק שהוא לא חיובי כתהליך החימוץ. זהו מורי ורבותיי תהליך החימוץ. שוב אמרנו בקטניות אין זה חימוץ אלא צירחון משום שאין לנו פטריות אלא מיקרוגניזמים שמקלקלים ומעפשים את העיסה. להבדיל וכאן אנחנו מגיעים לנושא שלנו גם כאשר לוקחים חמשת מיני דגן, לוקחים כמחיטה ולשים אותו במי פירות ולא במים. אז הסביבה של מי הפירות או שהיא סוכרית מדי או שהיא חומצית מדי, היא לא נותנת לפטריות לפתח תהליך. לפטריות קשה לעבוד בכזו סביבה. עכשיו צריך לדעת שמה שעוד מעט נראה שחז"ל אומרים מי פירות אין מחמיצים. מי פירות חז"ל בחדה מחתא מחקינהו לכול לההוא. אבל מי פירות הם שונים מאוד מאוד בשמן למשל זוכר? לפני הרבה שנים עוד בן בית קלים תיבנה ותיכונן שלמדנו לימדתי על שיעור א' בישיבה ולמדנו את סוגיית מי פירות אין מחמיצים את הסוגיה הזו שלפנינו ואת דעות הראשונים בעניין אז כדרכנו בישיבה תורת חיים אנחנו משתדלים לבדוק כל דבר בשטח אז אז אז אחד התלמידים שהיה נשוי אשתו אילה בדיבותה ועשה לנו ניסוי לקחה קמח ולשה אותו מעט בשמן מעט ביין במיץ תפוזים בחלב בכל מיני סוגים של משקים ושמנים ומי פירות במיץ של הבטיחים במ של מלספונים ולהפתעתנו ראינו ובדקנו איך העיסה נראתה אחרי חצי שעה אחרי שעתיים אחרי ארבע שעות וכך יוצא בזה עקבנו אחר הדברים ולהפתעתנו ראינו ואחר כך אחרי שנים נתפסו הדברים גם בספר מצעשירה של הרב עידור אלבא איש חברון להפתעתנו ראינו שני פירות זה דבר מאוד מגוון ומשתנה אינו דומה הלש קמח בשמן שלא יתפח אפילו במילימטר שום דבר לא התפתח השמן הורג את הפטריות הם לא לא מפתחות לא מפרקות בכלל את הסוכרים לבין הלש למשל קמח במיץ הבטיחים או במיץ מלפונים שרובם ככולם מבחינה כימית נחשבים כמים אזי תהליך החימוץ יהיה מהיר מאוד וכמעט דומה לתהליך חימוץ ומים כלומר מי פירות אינם מחמיצים זה דבר ששאלה אם חז"ל התכוונו למשהו מציאות לקביעה הלכתית משתדל לדון בזה בהמשך אבל צריך לדעת שיש כאן שאלה לפנינו ולא כל 100 פירות נידונים א בחד המטא זה פחות או יותר מורי ורבותיי תהליך החימוץ והבנו גם מדוע מפירות לא מחמים משום שהסביבה הסוכרית או החומצית היא לא סביבת עבודה אופטימלית היא לא נותנת לא מאפשרת תנאים נוחים לפטריות לפרק את הגלוקוז למרכיביו שהם פחמן דוחמצני שהוא הכרחי לתהליך הציסה ותהליך התפיחה מה שמאפשר את החימוץ שאסור על פי דין תורה. עכשיו ניגש אחרי שקצת הבנו במציאות ניגש נראה את ההלכה בפנים. יש כמה סוגיות בש"ס שעוסקות במי פירות אין מחלימין. יש סוגיות פסטחים. יש סוגיה במנחות. יש עוד כמה מקומות בשס. אבל הסוגיה המרכזית מוריי ורבותיי היא בתלמוד הבבלי בפסחים דף ל עמוד ראשון. אומרת הגמרא אמר רבו ברבר ברבר חנו אמר לגיש עיסו שניל שו ביין ושמן ודבש אין חיובין על חימוסו קורה כך אומר רש לקיש אנחנו מניחים שרש לקיש אמנם מתייחס רק לשלושה משקים אבל הם מייצגים את כל 100 פירות יין שמן ודבש קיצה שנילושה הקמח שנילוש ביין בשמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת אני שומע מכאן שאין חייבין על חימוצו כרת אבל איסור יש לקיש לא אמר מותר. הוא אמר, אין חייבים על חימוצו כרת. אולי זה אסור מדרבנן, אולי זה אסור מן התורה, אבל זה לא החמץ שאליו התכוונה התורה. מכל מקום איסור כמו שעל תערובת חמץ יש איסור לו, אבל אין כל מחמת לא תאכלו, אבל לא איסור כרת. כך גם עיסה שנילושה במי פירות, אין חייבן על חימוצה כרת. שואלת הגמרא מה היא תעמוד הרשגיש? אמר רובי ברבי, היינו תעמוד הרשגיש משום להו מפירות ומפר אין מחמיסים. הספע והרשע מעמידות אותנו בקונפליקט, בספירה. מהספע משמע באופן החלטי שמי פירות אין מחמיצים כלל וכלל לא מחמיצים. דהיינו קו נטוי. מותר לאכול עיסה שנילושה במי פירות. כך משמע בטעם הגמרא. מה יאטעמי דרש לקיש? משום שיין ושמן ודבש הם מפירות. ומ פירות אין מחמיצים משמע קביעה אבסולוטית מוחלטת ולכן זה מותר אבל לפי הרשע אומר אש לקיש שמי פירות שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבן על חמוצה כרת אני מדייק מכאן אבל איסור כלשהו מדרבנן מדאורייתא מי האיקא וסביב ה המתח הזה שבין הרשע שממנו משמע שיש בעיה זה לא חייבים כרץ אבל איסור מי האיקא לבין אין הספע שממנו משמע שזה מותר באופן מוחלט מפירות אין מחמיצים בתור קביעה מוחלטת סביב המתח הזה בין שני הכתבים אנחנו ניסוב ונלך א לאורך כל הדרך היום ונראה גישות מעניינות לכאן ולכאן אולי נדלג ונראה את הדברים במשנה תורה בהלקות חמץ ומצא שם רבנו עוסק ביסודות איסור חמץ פרק חמישי עוסק באיסור חמץ. כותב רבנו כך ואני מדלג על הלכה ראשונה על מנת שנעמוד במסגרת הזמן. הלכה ראשונה קובעת שאין חימוץ בגות רק בחמשת מיני דגן ומים אבל קמח אורז, קמח טירס וכיוצא שלשו במים ויניחו אפילו כל היום כולו הרי זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סרחון. בהלכה ב' רבנו מדבר על הנידון שלנו על קמח מאחד מחש שת מיני הדגן חיטה שעה שיפון כוסמין ושיבולת שועל שאדם לש אותו לא במים אלא במי פירות כותב רבנו בהלכה שנייה חמש מיני דורון אלו אם לא שון במי פארות בלבוד בלא שם מים בו עולום או שום מים בועלום יש כתבי יד שככה גרסה אינון בואין לידי חימוס אלו אפילו הניחון כל היום עד שנטפח כל הבוסג כך צריך להוסיף לפניכם לשגדה שלי בעת ההקלדה עד שנדפח כל הבוסק הרי זה מותור באכילו כך כתוב בכתבי היד שלפנינו בכתבי יד תימן הרי זה מותר באכילה מדוע שאין מפירות מחמיסין אלו מסריחין ומפירותם קרון יין וחולוב ודבש וזית דהיינו שמן והשפעה ערבית ומי תפוחים ומרימונים וכל כיוסה בוהן משאור ינות ושמונים ומשגים מדגיש רבנו והוא שלא יפעורב בוהן שם מים בועלו ואם נפעורב בוהן מים כלשהו הרי אלו מכניסין קו נטוי זה אם היינו דנים בעוגיות מצה עשירה שלכאורה לא מקפידים על האשקולות שיהיו נגובים אדרבה ועוד הצל עליהם ממרים אותם לכב כי האיכות של הענבי שלא יעמוד בשמש אז זו שאלה אם מים שנתערבו לפני הציסה לדעת הסמג בטלים ביין וכך פסק השולחן ערוך רבנו נראה שלא הוא מדגיש חזור והדגש והוא שלא נתערבו בהם שום מים בעולם והוא שלא נתערבו בהם מים כלל אבל בכל אופן אומר רבנו שאדם שיקח בבית כאמור שקול ענבים ענבים השנה הבעיה כבר זמן הביעור אבל תפוזים ויזהר שלא תבוא טיפת מים אחת במהלך העיבוד ההכנה והייצור וילוש קמח של חמשת מיני דגן עם אחד מי הפירות הללו לפי הגרצה שלפנינו שכרגע אנחנו מעדיפים אותה, הרי זה מותר באכילה. מה עושה הגרסה השנייה? אין חייב עליו כרת. ואת שתי הגרסאות אנחנו מכירים. הרי זה מותר באכילה, מקביל לספע של הסוגיה, מתאים לה מפירות, אין מחמיצים. אבל אין חייבן עליו כרת. עולה בקנה אחד עם הרשע. אין חייב על חימוצה כרת. מאיפה הגיע הגרסה האחרת? לשם כך מורי ורבותיי, נחזור לפירוש המשנה. תחילת פרק שלישי בפסחים. ואלו עוברים בפסח, אלו הם מיני התערובות שעוברים עליהם בלא יראה ולא ימצא. אין על האוכלם חיוב כרת אבל אסור לאוכלם וזה בלו וכל מחמצת לא תאכלו. ועוברים עליהם אם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס, עוברים עליהם בו להיראה ובימצא. אומרת המשנה שם מביאה כל מיני סוגי תערובות. קותח בבלי, שכר עמדי, חומץ האדומי וכולי וכולי מסכם את המשנה זה הכלול אני חוזר אחורה כל שהוא מין דורון הרי זה עובר בפסח כל אחד מחמשת מיני דגן עוברים עליו בפסח כמובן שהחמיץ ולא יראה ולא ימצא כל תערובת שיש בה מין דגן עוברים עליה בפסח וכותב רבנו בפירוש המשנה כמובן בתרגומו של מורי זה הכלול כלשהו מן דורון כלומר כל דובור שמו ערוב בו אח מחמשת המינין עם מים עובר עולו בפסח אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומור לא אוכלו לפי שהכלול אצלנו מפירות אין מכניסין אז כותב רבנו מפורש בפירוש המשנה יש לנו את כתב ידו בסדר מועד לחלק הזה של סדר מועד שקמח מחמשת מיני דגן שנילוש במי פירות אינו עובר עליו ולא יראה ולא ימצא ולא עוד אלא שמותר לאוכלו משום שיש לנו כלל מפירות אין מחלימין כספע של הסוגיה באופן מוחלט באופן אבסולוטי אבל מעיר שמורי וכן פסק בעלקות חמץ ומצה מה שקראנו כעת פרק הלכה ב שמי פירות כן אפילו הניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה וכן פסק בהלקות חמץ ומצן אך בכתב יד אוקספורד שהוא כתב ידו של הרמב"ם לפירוש המשנה הוא עובר קו מעל המילים ויג'וז אקלו אני מקווה שאני יש פה יודעה ערבית אני קצת איךוזקו אלא אקו ומותר ברוךיה ומותר לאוכלו ככה היה כתוב ונכתב מן הצד ולא ילזם עלה אקו קורת סח אק כאן זה אק אה כאן זה אקלו אני בן שתי הסעיפים ואין האוכלו חייב כרת הגהה אז לכאורה הוא געה בכתב יד אוקספור במקום הוא מותר לאוכלו ואין האוכלו חייב כרת וצוין שזו הגה אם נקפוץ רגע למשנה תורה יותר מאוחר הלכה שנייה התיקון משתכף לכאורה גם במשנה תורה הרי זה מותר באכילה ומותר לאוכלו אין חייבן עליו כרת ואין האוכלו חייב כרת נראה שיש כאן שישנה כאן הגה כותב מורי מאיפה באה ההגהה הזו מי הגיע תיקון זה כתוב בכתב ידו של רבי אברהם הנגיד בנו של רבנו גם המחק שונה ממחיקותיו של רבנו כי רבנו נוהג למחוק בעברת קו באמצע האותיות ורבי אברהם מעביר קו למעלה לא מחק אלא ציין למעלה ועיין שוט הרשבא שכתב שהעידו בשם רבנו שחזר בו ממה שכתב בחיבורו דהיינו שאלו את הישבא הרמבם כותב ש קמח שנלוש במי פירות, בצק שנלוש במי פירות, מותר באכילה. והעידו שהרמב"ם חזר בו וסובר שאין חייבים עליו כרת אבל אסור באכילה. ושמה ראו המעידים רק הגהת רבי אברהם הנגיד בפירוש המשנה. ושמה גם הרב אברהם תיקן על סמך הבעת דעה ששמע מפי אביו על דרך החומרה ולא לדינה. והראיה שלא מחק לגמרי בכתב יד אוקספורד ויגוז אקו אלא הניח כמו שהן והוסיף מעין הערה בצד בבחינת ויש מחמירים ועיין שהוא רדבז ומעשה רוקח וכולי אז מורי מזהה את המגיע מי שתיקן ואמר שמצא עשירה בצק שנילוש במי פירות איננו מותר באכילה אלא אסור רק שלא חייבים עליו כרת רבנו מזהה את המגיע כרבנו אברהם מורי יוסף סליחה מזהה את המגיע כרבנו אברהם והוא אומר כנראה כתב כך הוא לא ממחק את זה עד בלתי השאיר לו שרי אלא השאיר רק ציין מלמעלה העביר קו ובצד העיר הערה שמן הראוי על דרך החומרה להימנע מאכילה זה לגבי ההגהה שרבנו אברהם מוסר מן הסתם בשם הרמבם רבנו אברהם לא ישלח ידו יד לספרים תיקצה הוא לא יעשה בספרי אביו כבתוך שלו יש לו ספרים שהוא חי יכול לכתוב שם את דעותיו מן הסתם כיד האריכתא של אביו רבנו אברהם העיר מה שהעיר לגבי פירוש המשנה מאיפה הגיע הגיעו שתי הגרס צאות למשנה תורה הרי זה מותר באכילה או אין חייבן עליו כרגות מעשה רוקח אחד מחכמי צפון אפריקה רבי מסעוד חי רקח שמביא כמה וכמה מסורות שהוא מצא בכתבים בשם רבנו אברהם בן הרמבם בכל מיני נושאים הלכתיים כותב מעשה רוקח כך והוא הוא אחד מנושאי כליו של הרמבם והוא מעריך פה במחלוקות הראשונים האם בצק שנלוש במפ מותר באכילה או שהוא נקרא חמץ נוקשה ביטוי שהרמב"ם לא השתמש בו מקורו בגמרא במנחות אבל הרעבד השתמש בו הראשי השתמש בו הוא דן בסוגיה מגיע גם לדעת הרמבם וכותב המעשה רוקח ואחר זמן רב שכתבתי הנזכר לעל זמן השם יתברך ספר כתב יד קדמון וראיתי שם כתוב וזה לשונו אות באות כתב הרב אברהם החסיד בן הרב רבנו משה בר מימון זכרונו לברכה בספר כפיית אל עבדין ככה אל עבדין המספיק לעובדי השם לעובדים שחיבר בלשון ערבי וזה לשונו מועטק אז המעשה רוקח מצא כתב יד שספר המספיק לעובדי השם נמצאים בידינו היום חלקים זה היה ספר כנראה ב א בנפח עצום זה היה ספר אדיר ממדים ויש בידינו חלקים מועטים שלאט לאט לאיתם הולכים ונמצאים הולכים ומתפרסמים אז אין לנו את זה בספר אבל המעשה לוקח מעיד מכלי שלישי שהוא מצא כתב יד קדמון לא של הספר אלא שמעיד מה הוא ראה כתוב בספרו של רבנו אברהם בן הרמבם וזה לשונו מועותק אני מבין מתורגם מערבית כך נראה לי וכשילו שהוא העיסה בלתי מים בשמן זיתכן מאוד שבערבית היה כתוב בזת ותורגם בשמן זית אבל בכל שמן או בשמן שומשמין או יין או חלב או מפירות מבלתי שיעור עמו שום מים בעולם לא תתחמד ואפילו אם תשאה זמן ארוך קודם האפייה עד שתסדה כחמץ שהוא שלם החימוץ יש לנו מראית עין יש לנו חמץ למהדרין הנה לא יחוייב על אכילתו כרת וגם אין ראוי לאכול מה שהגיע ממנו לגדר זה מה הכוונה מה שעמד ותפח עד שנצדק ונראה כאילו שלם החימוץ לכתחילה לפי שמעתיקי השמועה עליהם השלום דהיינו חז"ל לא אמרו בו חימוצו מותר, אבל תכלית מה שאמרו, המקסימום שאמרו לנו מפירות אין חייבין על חימוצן כרת וזה הלשון אין חייבן על חימוצן כרת לא יורה היתר גמור מה שידמה לחמת ממה שנילוש במי פירות וזה הדקדוק קיבלתי אותו מפי אבא מורי זכרונו לברכה אומר רבנו אברהם בשם הרמבם בעת לומדי לפניו עד שהיה כתוב בחיבורו בפרך 50 מלקות חמץ ומצא מה שקראנו חמשת מיני דגן אלו עם לשן למפרות בלא שום מים בעולם אינן באים לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח הבצק הרי זה מותר זו הגרסה שאנחנו קראנו שאין מפירות מחמיצין אלא מסריחין וגרר זכרונו לברכה רבנו אברהם פה מעיד שהרמבם לקח עולר וגרר זכרונו לברכה הרי זה מותר ותיקן בכתב ידו אין חייבין עליו כרת שאין מי פירות מחמיצין וכולי. אז יש לנו הגה של רבנו אברהם בגוף פירוש המשנה. משנה תורה אין לנו את התופס שהיה לפני הרמב"ם. לצערנו עוד לא התייאשנו אבל עד היום איננו לפנינו. אבל יש לפנינו עדות מכלי שני או שלישי. המעשה רוקח מעיד שמצא בכתב יד קדמון שהעיק מספר המספיק לעובדי השם לרבנו אברהם שבשעת הלימוד עם אביו אומר לו הרמב"ם חכה רגע גרר שלוש תיבות הרי זה מותר לאוכלו. ואומר הרמב"ם רגע רגע אני חוזר בי כי בגמרא לא כתוב שמותר לאוכלו כתוב אין חייבין על חימוצו כרת ולכן תיקן כפי שתיקן כך לפי העידות אפשר לקבל אותה אפשר לדחוט אותה עוד מעט נראה אבל כך לפי העידות הרמבם יוצא שחזר בו רבנו אברהם הגיע בפירוש המשנה כנראה בעקבות הלימוד כאשר למד עם אבי במשנה תורה שבו בחול המועד פסח אולי זה דבר העבד מותר אפילו לתקן שמה ישכח במקום אז הרמבם חזר בו סבר בהתחלה מהדורה קמה משנה ראשונה שימי פירות מותרים באכילה וחזר להורות בדיוק לשון הגמרא העדיף את הרשע אמר אשלקיש מפירות אין חייבין על חימוצן כרת ולא מפירות אין מחמיצין כפי שמובא בשע ומכאן נוצרו לנו שתי הגרסאות במשנה תורה אם נחזור ב לעמוד הראשון בהלכה ב' נחזור על ההלכה חמשת מיני דגן אלו הלכה ב' אם לשן בי פירות בלבד בלא שם מים בעולם אינן באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכפילה מהדורה כמה או אין חייב עליו כרת לפי מהדורה בטרה שאין מפירות מחמיצין אלא מסריחין ובהמשך הרמבם מגדיר מה הם מפירות מורי ורבותיי יש לנו תשובה של מהריץ לפעולת צדיק והייתי יכול במקום מעריץ להעמיד כאן את דברי מורי ובאורו לרמבם כי הם הולכ הולכים באותה שיטה עם אותם הטיעונים עדתי דברי מאריץ מכמה סיבות א' כבר הבאנו את מורי יוסף בהגעותיו לפירוש המשנה רציתי להביא גם את מעריץ שנית מעריץ קדם לו בזמן שלישית אולי אם הייתי מביא פה את מורי היו אומרים לי גם לכבוש את המלכה עמי בבית אז אני מעדיף להתמודד כאן עם דברי מהרית אבל מורי יוסף עומד בשיטתו כמעט באותם טיעונים מי שיעמוד בביאור כותב מעריץ כך במקומנו זה נהגו לתנן חיטי הפסח בעשבים בחרמל כדי לעשות פת נקיה ולבנה. היום תוחנים את החיטה בקליפותיה ולכן מצה שמורה משעת קצירה היא מקמח מלא וביתימן העדיפו את הנגי את הקמח הלבן לצורך יום טוב איך עושים הרי נהגו שלא ללטות את החיטים למרות שמדין התלמוד מותר אבל כבר הגאונים החמירו בדבר איך עושים קוצפים את החרמעל ביום בהיר לאחר חצות היום שוודאי כבר התפוגג הטל מעליו וכובשים את ה את החיטים, את הדרעינים בתוך החרמל, מכסים במצעות, בשטיחים, נותנים להם להזיע. מפירות אין מחמיצין, הם מצד שני מלחים ומרכחים את הקליפה, כך שבשעת התחינה הקליפה נפרדת בשלמותה וזה תחליף לה לטיתה. כל זה טוב ויפה אם נגיד שמי פירות אין מחמיצים, אבל אם נגיד שמי פירות אין חייבים על חימוצן כרש, אנחנו בבעיה. אם הרמב"ם חזר בו וסובר שזה לא מותר לך תחילה אמנם אין חייבים כרת אבל זה אסור לכתחילה איך יהודי תימן נוהגים לתנן את החיטים אז מריץ חש בקושי הזה והטעם משום דקה מלן מפירות אין מחמיתין וכן כתב הרמבם וכתב המגיד משנה בגמרא הגמרא שלמדנו אמר אשלקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אן חייבין על חמוצה כרת וכתבו רוב המפרשים לאו דווקא כרת אלא אפילו איסור הליקה זה מותר גמור לא רק שלא חייבים כרת אבל בספר מגדל עוז הגרסה בדברי רבנו במקום מותר באכילה כתוב אין חייבן על חימוצו כרת וראיתי בספר מעשה רוקח שכתב שרבנו אברהם הנגיד כתב שאביו רבנו בעצמו חזר ומחק מותר באכילה וחטב אין חייבן עליו כרת לומר דאיסור האיקא עיין שם שהביא להקת פוסקים שהעידו כן על רבנו זכרונו לברכה מורי ורבותיי יש לנו עדות של המעשה רוקח בשם רבנו אברהם בן הרמבם שהרמבם חזר בו יש לנו עדות של המגדל עוז שהוא תלמיד הרשבה אחד מהראשונים, מהקדמונים ביותר שכתבו על הרמב"ם. יש לנו עדות של הרמק, רבי משה כהן, כמעט בן דורו של רבנו, שגם כן מעיד שרבנו חזר בו. אלו כמה וכמה עדויות והחוט המשולש. יש לנו כתבי יד, כתב יד סוטרו של יד פשוטה של הרב רבינוביץ' שכך גורס. כל הדפוסים עד דפוס ונציה כך הדפיסו. זה לא פשוט. יש לנו עדויות מוצקות לכאורה שחל התפנית אצל הרמב"ם. בהתחלה הורה שמותר שנו את הגעת רבנו אברהם בפירוש המשנה. מה יעשה עם זה? מער אומר מאריץ ואני בעוני קשה לי דעה בגמרא בכמה מקומות נשנה עניין מפירות ואפילו הכן נקת תלמודה לומר מפירות ומי פירות אין מחמיצין מורה דמי דנקת רש לקיש אין חייב עליו כרת לאו דווקא הוא אלא אין מחמיצין לגמרי חושיה נוספת אומר מאריץ ועוד קשה רבנו בעצמו כתב בסמוך לזה בדין דהיינו בהלכה רביעית וזו לשונו מותר לבשל הדגן או הקמח במות מותר לעשות הריש מבורגול במי פירות או לעשות עשיד מקמח במי פירות וכן בצק של לשו במי פירות אם בשלו זה טעות בפעולת צדיק במקור אם בשלו במי פירות או כלהו בשמן במחבות תגן אותו הרי זה מותר שמי פירות אין מחמיצים אנחנו לא נראה את כל דברי מעריץ כי זמננו מתקצר אבל אם נהפוך לרגע שוב נחזור להלכה ואת הטיעון הזה אמר כבר הנודע ביהודה פחות או יותר בין זמנו של מעריץ וחזר עליו מורי יוסף גם בביאור אומר מורי יוסף אם אתה סובר שבהלכה ב רבנו חזר בו וטוען שאין חייבן על מי פירות כרת אבל לא מותר זה לא מותר זה אסור מדרבנן מן התורה אין כרת אבל זה לא מותר איך תחלקל את הלכה רביעית דלג עוד שתי הלכות קדימה כותב רבנו מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות אדם יכול לעשות דיאסו בין של דגן של גרגירים או בורגול טחון שבור ובין עסיד מקמח במי פירות וכן בצק של לשו במי פירות אם בשלו במי פירות או קלה הוא או עשה אדם יכול לעשות זלביה ובחול המועד או קלה הוא על המחבת בשמן הרי זה מותר לא כתב אין חייבן עליו כרת הרי זה מותר שמי פירות אינן מחמיצין אומר מעריץ אומר הנודה ביהודה אומר מורי יוסף מורי יוסף אומר הרמבם חזר רבנו ברוח קודשו שעתידה היה זרה להשתלח בהלכה ב אז הוא עשה גיבוי כמו שעושים היום גיבוי במחשב עשה יבוי בהלכה ד' שיוכח הזיוף על פניו. כך פחות או יותר כותב מורי. ועל פי זה מעריץ מאשש את המנהג לתנן את החיתים. מביא את התלמוד הירושלמי. הוא מצרף לכך שגם השולחן ערוך פסק שמי פירות לא מחמיצים בכלל. כמו שאמר המנחה. לא רק שאין חייבים עלין כרת אלא שלא מחמיצים בכלל. מורי ורבותיי לעניות דעתי ה הטיעוני לדחות את עדותו של רבנו אברהם אפשר איך אומרים אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה רבנו אברהם מי שיעיין במעשה רוקח רבנו אברהם שם מה שמובא בשמו מדגיש שכל מה שרבנו חזר בו זה אך ורק לגבי קמח שעמדנו אותו שלשנו אותו במי פירות ונתנו לו לעמוד עד שהוא נהיה למראית עינינו שלם החימוץ הוא מלא סידוק וסיאור ויש פה את כל סימני החימוץ בזה כתב הרמבם שעל זה נאמר אין חייבין על חימוצו כרת ולא כתוב שמותר לעשות ולכן לעניות דעתי אני חושב שהמוחש לא יוחש אני נותן לקבל את כל העדויות הנעל בשם רבנו אברהם רבנו חי בחוגו רבנו אברהם חי בחוגו של הרמבם הוא כותב ש שכך אמר לו אבי בשעת הלימוד והעדות הזו מגובה מהמגדל עוז ומהרמק וממעשה רוקח והשאלה ששאלו את הרשבה הרבה הרבה בסמוך לד של הרמב"ם ועדיין מחילה ועדיין אני חושב שמותר גמור לתנן את החיטים משום שכאמור החיתים המי פירות נובעות בהם כשהם לא קמח אלא דגן וכידוע שדגן קשה יותר עד שיתבקע ושנית זה עדיין בקליפתו ועדיין לדעת הרמבם מותר גמור לבשל את את ה את הגרגירים או את הקמח במי פירות כי כמו שאמרנו מי פירות יכולים לפתח חמוץ אחרי הרבה שעות אבל לא במהרה אז זה עדיין מותר. כל מה שהרמב"ם חזר בו, מוריי ורבותיי, לדעת רבנו אברהם זה אם אדם יקח קמח ויעלו שם פירות וילך לישון ויתן לזה לעמוד שעתיים שלוש וארבע עד שיראו בו כל סימני החימוץ. על זה אמר הרמבם זה כבר אין חייבן עליו כרת אבל לא הייתי אומר שמותר לאוכלו. ולכן אני לא מוצא סיבה לדחוט את העדות בשם רבנו אברהם לא מכוח מנהג תימן א' כי יהודי תימן לחוד ורבנו הרמב"ם לחוד גלה לכם סוד הוא לא היה תימני נרצה או לא נרצה הוא אף פעם לא היה בתמ אז הגוברו גרמת מה שייך מנהג תימן לדעת הרמבם יהודה תימן סמכו על מהדורה קמה של הרמבם שמחו על הגאונים שמחו על השולחן ערוך שמחו על הירושלמי לא חייבים תמיד לעלות בקנה אחד עם הרמב"ם אבל מעבר לכך אני חושב שזה כן עולה בקנה אחד עם הרמב"ם כי גם מה שחזר בו הרמב"ם זה לא לגבי הטינון שזה בגרעינים קשים זה לא לגבי הבישול לכן הרמבם לא תיקן בהלכה ד' לא מתוך רשלנות ולא מתוך פיזור הדעת לא תיקן כי עדיין זה בהתרו עומד כל מה שהוא חזר בהלכה ב' לגבי דבר מאוד מאוד מוגדר מורי ורבותיי ויתכן שאם היה רואה שולחן ערוך שאת חזרתו של הרמבם אולי גם היה משנה הוא את פסיקתו כל מה שחזר בו כנראה הרמבם על פי עדותו של רבנו אברהם זה באמת לקחת קמח ממיני דגן ללוש אותו בני פירות לתת לו לעמוד זמן זמנם זמניהם זמן ניכר עד שיקבל את כל צורת החימוץ ואז אומר הרמבם לא חייבים כרת אבל הדבר הזה הוא כבר לא מותר אבל מי שילוש בצורה מהירה במ פירות לא דווקא חי רגעים אבל ילו שהוא יתעסק בבצק ויכניס לתנור הדבר הזה ודאי עומד בהתרו ובלבד שלא תערב בו שם מים בעולם בפרק ו משמע שהרסה מתחילה כי בפרק ו' הרמבם כותב שלא להשים ביום הראשון ביין שם מרבש חלב לא בגלל שזה חמץ זה בגלל שזה לא לחם עוניש משמע שבלי הטיבה הז כי ללוש מותר אם מים מותר ודאי שמפירות מותרים אסור להעמיד אותו ללוש לא נאסר להעמיד נאסר לא ראיה חבו מי ש רבנו אברהם כתב את זה, זה היה כתב יד שלו. זה לא היה כתב יד שלו, אבל יש לנו את הגהת רבנו אברהם בפירוש המשנה וגם מורי אומר שזה כתב ידו. ויש לנו עדות בשם רבנו אברהם במעשה רוקח ומגדל עוז. אבל זה זה לא זה עדוד מכתב יד שלא כתב יד המקורי שרבנו אברהם. כלומר יכול להיות שזה הוכנס פנימה. אולי נשאל הפוך למה לפקפק? אני הסתדרתי יפה עם הטינון ועם הבישול. אין לי שום סיבה לפקפק. זה לא זה מסתדר עם הלכות אחרות שמקיעות מסתדר לגמרי הסברנו מסתדר לחלוטי אני לא חושב אין שום סתירה מזה הרמב אם זה היה כך הרמבם היה אומר שאסור שלמרות שאין לוח כרת אסור ב הנה מה זה הרמבם אומר הוא אומר שהרמב"ם תיקן איפה יגיד בכל ישראל ובתוכנית ברדיו לפני פסח הוא תיקן במשנה תורה לפי עדותו של רבנו אברהם אבל גם אם נאמר בתיקון הזה חייב כרת מזה עדיין לאכי זה לאכי באמת מזה עדיין לא ברור שזה שזה כי לא חייב כרת אבל אין חייב כרת מה שמע שאסור באכילה זה לא מותר. לא כתוב מותר. מן הראוי היה כותב במפורש טוב. עוד יש עוד לדון בדברים אבל אני לא רוצה לחוב במסגרת הזמן. ברוכים תהיו. תודה לרב