נפטר שנקבר ביום ט' באב, כיצד יקיימו את סעודת ההבראה?

אתמול בעצומו של הצום חבר יקר צלצל אליי מחוץ לארץ ואמר שבקהילה שלהם נפטר מישהו ונקבר בו ביום דהיינו בתשעה באב ואז השאלה היא מהו ביחס לסעודת ההבראה כי כידוע אבל ביום הראשון איננו אוכל משלו אלא משל אחרים. והרי ביום התענית כולם מצווים שלא לאכול חוץ מחולים שאז הם פטורים לצום. אבל בני אדם בריאים עשו להם לאכול. ואם כן כיצד יש לנהוג עם סעודת ההבראה והשבנו שאכן באמת כיוון שבני הקהילה הלכו אליו או מתכוננים ללכת אל האבל לביתו להתפלל שם מנחה של תשעה באב וערבית של מוצאי תשעה באב הרי שבתום התפילת הערבית לאחר צת הכוכבים יברו אותם והציבור יאכל איתם סעודת הבראה אם ירצו כל אחד ילך לביתו להמשיך באכילה כל אחד לפי מה שהוא רוצה כי גם בסעודת הבראה זו יש מה שנקרא כבר מנהגים שיש נהגו ביצים קלופות עדשים בושלים וכולי אפשר לחם פלוס הדברים האלה או גם דברים אחרים וישבו אבל כאן המקום לברר את עניין של סעודת הבראה זו הראשונה אחרי הקבורה מה טיבה מה עיקר חיובה כדי שבאמת אפשרי יהיה לדעת כיצד מתייחסים אליה במצבים השונים ובכן בבלי מועד קטן עמוד שדף ז עמוד עמוד שני נאמר אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול לחם שלו מדעמה לרחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ומסופר על רבה ורב יוסף מחלפסעודתו להדהדה כשזה היה בהבל זה בא לעבורותו כשזה היה בהבל זה בא לעבורותו אבל בין כך ובין כך מה שרבי יהודה בשם רב אומר שאבל ביום הראשון אסור לאכול משלו לחם משלו ולחם אנשים לא תאכל יחזקאל הנביא כשנפטרה עליו אשתו נצטו על ידי הקדוש ברוך הוא שינהג הפך מדיני אבלות המקובלים כדי לשבור את רוחו כדי ש פטירת אשתו חר בפטירת אשתו של חזקאל מסמלת את חורבן המק דש אז הוא רצה להעביר מסר לעם שיש אבל שאתה לא תוכל אפילו להתאבל ואז הפגיעה קשה שבעתיים בעצם האסון ובעצם העובדה שאתה לא יכול לתאבל על כך וכן יחזקאן נצטווה שלא לנהוג לפי דיני אבלות כדי להראות את עוצמת הקושי ואם כן לחם אנשים לא תאכל אתה לא תאכל לחם אנשים אבל אחרים אבלים אחרים ביום הראשון נהפוכו. הם לא אוכלים משלהם. עשו להם לאכול משלהם אבל אוכלים משל אחרים. ובאמת ב איך קוראים רבנו בהלכה פרק שיעלכות א פרק רביעי מהלכות אבל הלכה תשיע כתב את הדברים הבאים האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. ולאכול משלו. כלומר, אסור לעבל ביום הראשון לאכול משלו. ביום הראשון, שימו לב, לא בסעודה הראשונה אחרי הקבורה. ביום ראשון אסור לו לאכול משלו. כלומר, אם נניח קברו את הנפטר בבוקר, זה יום. עד תום היום אסור לו לאכול משלו. למרות שאולי יש מקום לשתי הרוחות. העבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין, לאכול שלו וחייב לשב על מיטה כפויה ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולשב על גבי מפץ או קרקע הוא מניח תפילין לא נאמר שחובה או מצווה על השכנים על המכרים על הקרובים לבוא לתתעות התבראה לאבל אלא נאמר שאסור לו לאכול משלו ולא נאמר דבר וחצי דבר על השכנים בכל כיוצא בזה באמת הטור בשעח מביא את ההלכה הזו שאסור לאבל לאכול משלו ביום הראשון ביורי דע סימן שעח הוא כותב אבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה אבל בשנייה מותר אפילו ביום ראשון שמתם לב הוא אומר בסעודה ראשונה אחרי הקבורה אבל בסעודה שנייה, אפילו ביום הראשון, מותר. זה לא מה שכתוב בדברי רבנו. זה גם לא מה שכתוב בבלי. כי בבלי כתוב ביום ראשון. לא כתוב סעודה ראשונה ביום ראשון. כלומר רבנו התנסח בעקבות הבבלי ביום ראשון לאו דווקא סעודה ראשונה. אבל הטור אמר אבל בשני אבל בשנייה מותר אפילו ביום ראשון. וכאן מוסיף מוסיף התור ומצווה על שכנ. שיכאילו משלהם כדי שלא יאכל משלו. עכשיו יכול להכיל ביכול אחד להכיל לחברו ביום אבל והוא יחזור וכולי. מוסיף התור בהמשך דבריו הוא אומר ככה אה הוא מדבר על אבל שלא רצה האבל לקבל ההבראה שלא רצה לאכול אותו היום. הרשות בידו כלומר הוא מדבר מה קורה אם העבל לא רוצה לקבל הבראה אז אומרים לו טוב אתה לא רוצה לקבל סעודת הבראה אבל גם אסור לך לאכול משלך ביום הראשון אצלו זה רק הסעודה הראשונה אבל אתה יכול לא לקבל דגר סינן בירושלמי רבי זערע מדמך כשהוא נפטר אז לפני שהוא נפטר פקיד סיו תקבלון עליי יומה דן אכילה כלומר ביום הזה כשאני מסתלק מהעולם אל תקבלו אכילה מאחרים ולמחר מדילה תן המ בירושלמי שהיו נוהגים לטענות ביום ביום מיתת החכמים כלומר אנחנו עדים לכך שבירושלמי מביאים פן מעניין שהיו כאלה שהיו מתענים ביום שנפטר האבא או ביום שנפטר האמא מתענים אז הוא מצווה אותם ואומר, "אל תאכלו, לא משלכם ולא משל אחרים, אבל ביום אחר כבר יכולים לאכול משל אחרים." אז יש לנו פן מעניין והוא מה שנקרא שבאותו יום היו האבלים נמנעים מלאכול. דבר נוסף שאנחנו מוצאים בירושלמי מפרק שלישי ממועד קטן נאמר שאסור לאבל לעבוד בשלושה ימים הראשונים ואז נוצר מצב שיש ישנם כאלה עניים מאוד, אבלים עניים מאוד שבימים הרגילים שאינם אבלים במידה ומוצאים עבודה אז העבודה הזו היא רק בשביל לאכול פשוט למצוא איזה פת לחם להם או לבני ביתם ולכן אם הם יושבים באבל ואסורים במלאכה אז הם מגיעים לחרפת רעב אז נאמר בירושלמי הרי שאין לו מה לאכול ביום הראשון בשני אינו עושה מלאכה, בשלישי הוא עושה בצנאה כי אין לו מה לאכול אבל אמרו תבוא מארה לשכניו שיצרכו לכך כלומר אפשר שהשכנים רואים שאין לו מה לאכול ולא פועלים כדי לגרום לכך שיהיה לו מה לאכול אז מקללים שכנים כאלה כי עם ישראל זה עם של חסדים אז רואים מכאן את המעורבות של השכנים של המקרים לבוא לדאוג לעבל שאין לו מה לאכול. ובאמת אנחנו מוצאים בספר שמואל ב פרק ג' פסוק ל ששם א מסופר על רציחתו של אבנר בנר ומלבד שהוא היה שר צבא אדיר של צבא שאול שהייתה יריבות עצומה בין שאול ובין דוד אז מלבד שנפל שר וגיבור כמו אבנר מנר ועוד על ידי רציחה על ההתנגשות בו עכשיו מתעוררת בעיה פוליטית חמורה מאוד מאוד תהיה אצבע מאשימה כלפי דוד המלך ששלוחיו הם שהוציאו אותו להורג בשביל חשבונות פוליטיים רצח פוליטי ואז דוד המלך כונן ויכונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא נחשתיים הוגשו כנפול לפני בני עבלה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו כלומר דוד המלך יצא בהספדים בקינות שלא משאירות שום ספק שאין ידיו במעל הזה גינה מאוד מאוד בצורה חמורה את הרצח ההוא אבל לא הסתפק בכך אלא הוא ישב עליו בהבל למרות שהוא לא קרוב משפחתו הוא ישב עליו בהבל ונאמר בפסוק ל ויבוא כל העם להבות את דוד לחם ועוד היום וישבה דוד לאמור כ יעשה לי אלוהים וכ יוסיף כי אם לפני בו השמש את עם לחם או כל מאומה וכל העם הכירו ויתב בעיניהם כל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב כלומר הוא לא הסכים אפילו שבאו לעברות אותו אמר עד הלילה אני לא אוכל ראה שבאמת זה כאב אמיתי, צער אמיתי, אז ידעו שהוא לא מחובר לאיזשהיא מגמה פוליטית להתנקש באבנר. אבל מה אנחנו רואים מכאן? מוסד עתיק יומין. מנהג קדום הוא בישראל. שאכן באמת ברגע שאדם נפטר ומביאים אותו אלי קבר, אזי האבל לא אוכל משלו, אבל שכניו, מקריו באים ומביאים לאכול, כי הוא משלא אסור לו לאכול. אבל מקריו מביאים לו משלו כדי לאכול ובאמת הדבר הזה, המנהג הקדום הזה שרד בישראל בצורה מאוד מאוד מעניינת, מופלטת אפילו ועד כדי כך אני ראיתי גם אצל אשכנזים שמארים מאוד מאוד לבצע את הקבורה אז יש פעמים שקוברים בלילה אז לפעמים כבר השעה 1 בלילה שתיים הם חוזרים כבר השנים המקרים נותנים להם איזשהיא הבראה, לחם, בצים קלופות, עדשים לפי המנהג שהתפשט שאין להם עיניים כאילו מחזור הוא גלגל הוא שחוזר בעולם אבל הדוקים בזה. וכן בוודאי ודאי ביום שיש כאלה כבר מוכנים מכינים נותנים את דעתם לגבי סעודת ההבראה. כלומר לא כתוב שזה חובה אבל זה דבר מובן מאלמה. הוא מסכן בלי אוכל ואתה לא תדאג לו. תבוא מערה על שכנים כאלה שלא נותנים דעת על העניין הזה. כך נאמר בירושלמי. ובאמת רבותיי אנחנו מוצאים בתימן שבית דין בתימן בצנעה תקן תקנה ויש לנו את השטר מתועד. השטר של התקנה כיוון שהיו כאלה אבלים מסכנים עניים לא היה להם מה לאכול אז תיקנו תקנה שמבירים אותם כל השבעה ימים. לא רק היום הראשון אלא כל השבעה ימים. בגלל זה נוצר מצב שאצל בית האבל ואצל התימנים אוכלים יום יום יום יום, שבעה ימים. ויש עודפים עצומים אבל כאמור זו הייתה תקנה בשביל אנשים שלא להם מלאכול אבל אם שלא להם מה לאכול אבל מכאן אנחנו רוצים להבין פען מסוים ה איך קוראים היו כאלה שהתעימו טעם כלומר ניסו לתת טעם מדוע אה צריכים לעות אז התאימו בגלל שהאבל כל כך שרווי בצער ורצונו למות כי גם הוא על כן ציוו לאכול משלו לאחרים באמת הטעם הזה נמצא ברבנו ירוחם מגדולי חכמי הראשונים ובאורחות חיים אבל מה בשם הראש הראש הוא ענק שבענקים אבל זה באמת יש מציאות כזו שיש עבלים לא רוצים לאכול כמו שראינו בירושלמי מתענים באותו יום מעשים בכל אבל הפעם הזה יש לעניין הוא לא זה מה שנאמר בבלי הפן הזה יש לעניין כאילו סעודת הבראה העיקר לכו ותברו כיוון שהעבל יכול להיות שהוא מורעב מאוד מאוד הן בגלל שאין לו מה לאכול הן בגלל שהוא לא רוצה לאכול בגלל שנמאס לו מהחיים כיוון שמישהו נפטר עליו זה פן מעניין אבל זה לא מה שכתוב בירוש בבלי וזה לא מה שכתוב בהלכה כי בבלי נאמר שאסור לו לאכול משל אח משל לא אלא משל אחרים אבל אסור לו לאכול משלו וכך נפסק בהלכה בדברי רבנו כלומר הבבלי מתעסק עם אבלים מסוג אחר לא הם אבלים שמתענים לא הם אבלים שלא רוצים לאכול שנמעס להם מהחיים אלא הם אבלים כאלה רק קברו מה מעניין אותם הם ישר הולכים ואוכלים אומרים לו אדוני היי תרבל אתה לא יוצא את התרנגולת מביתך מישהו מישהו יכירך נפטר מה אתה כבר עובד לסדר היום הולך, מבשל, אוכל, שב בשקט. אתה ביום הראשון עס לך לאכול משלך. מקסימום אחרים יתנו לך, אבל אתה לא. כלומר, אל תחזור לסדר יום רגיל. תן דעתך למציאות הקשה הזו שהקדוש ברוך הוא לקח, יכיר לך, יכירה או יכיר ממך. תן דעתך. כלומר, ההלכה הזו מופנת דווקא לאותם בני אדם שלא היו מטענים בגלל פטירת האבא, אמא או יקיר שלהם ולא נמאס להם החיים, אלא הם ישר היו לתמון אדם בצלחת על אלה נאמר לא תאכל זו הלכה לכולם בלי הבדל בין סוג זה של אבל לסוג זה של אבל זה נראה הטעם לפי פשוטו של הבבלי ולפי הפשוטה של ההלכה בין כך ובין כך מה שחשוב לדעת והוא זה שכתוצאה מההלכות האלה נאמר עד מתי אסור לו לאדם לאכול משלו עד מתי? לא, לאכול משלו. ונפסק בהלכה בשולחן ערוך, אבל שעח אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה. כבר ראינו אצל הרמב"ם זה יום ראשון אבל בשנייה מותר אפילו ביום ראשון ומצווה על שכנ שיכילו משלהם כדי וכולי. אומר מרן אם רץ בסעיף ג' אם רצה האבל שלו לאכול ביום ראשון מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה. ונה כלומר, אם באמת האבל ביום הראשון לא רצה לאכול, בגלל הכאב, כמו שאמר בשמי ירושלמי וכולי, בסדר, נגמר היום, יצאו הכוכבים, מותר לו לאבל לאכול סעודה ראשונה שאחרי הקבורה, אחרי שכבר יצאו הכוכבים משלו, כלומר, ככה, אם האבלים רעבים ועוד לא נגמר היום והם עוד לא אכלו ורוצים לאכול עד סוף היום עשו להם לחם משלו השכנים והמכרים מצווה עליהם לבוא לתת לו לאכול שלא ישארו רעבים אבל אם לא באו לא באו אחרים לתת אז עשו להם לאכול משלהם עד סוף היום לפי הרמבם ולפי ה ולפי המרן סעודה ראשונה אבל בין כך ובין כך גם למרן וגם לפי הרמבם אם עבר היום עצת הכוכבים ואבל לא אכל משלו וגם שכנים לא באו ולא הביאו מותר לאבלים אחריצת הכוכבים לאכול משהיהם כי לא ישארו ברעב וכן אותו דבר אם נקבר בלילה עד אור הבוקר אסור להם לאכול משלהם הגיע אור הבוקר הם לא אכלו משלהם ושכנים לא הביאו להם יאכלו משלהם מותר להם לאכול משלהם הם לא ישארו מורעבים ברעב אבל אין כאן איזשהו משהו שאנחנו אומרים ה המנחמים חייבים לתת וכולי אלא צבע על השכנים כך נאמר וכאמור המנהג התפשט בישראל שבאמת ערנים לכך אצלנו כאן במקום יש כמה נשים צדקניות ממש נשים צדקניות בראשם עומדת אשתו של מורי א