השגחה- הרמב"ם
שלום כבוד הרב!
רבינו בספרו מורה נבוכים (חלק א פרק כג) כתב שכשעמ"י חוטא ההשגחה מסתלקת ואנו נתונים למקרי הטבע, מובן מכך שישנם תקופות בגלות שחלקים מעמ"י יכולים להירצח וכד' כי כך עלה ברצון הגויים אך לכאורה לא כך עלה במחשבתו של הקב"ה. האם משפט כזה הוא נכון בדעת הרמב"ם? (על פניו אור החיים סובר כך, בראשית לז, כא).
כך ניתן להסביר לכאורה את השואה הארורה ומיני פוגרומים וצרות.
הדברים עמוקים ובוודאי שאין לנו יכולת להכיל בדיון זה אסונות כמו שואה.
על כל פנים, עניינים אלו תלויים בהבנת הגדר של הסתר פנים, לא של ה' אלא שלנו מה'.
תכנים לקריאה נוספת
האם אשה רשאית לומר "קדיש יתום"?
מהם המקורות של "קדיש יתום" והאם יש לאמץ מנהג זה למרות שאין לו שום זכר בתלמוד?
האם קטן או אשה נכללים בגדר ציבור המהווה תנאי הכרחי לצירוף למנין, לקריאה בתורה, ולומר קדושה וכיו"ב?
אם "קדיש יתום" נועד לע"נ של הנפטר, האין זה עומד בסתירה לכלל שנקבע ע"י חכמי ישראל שאין כפרה לאחר מיתה?