כבוד הבגדים

דואג האדומי, אחד משריו הבכירים של שאול המלך, דוגמה במקורות חז"ל להולך רכיל שגרם לשפיכות דמים. במסכת סנהדרין נמנה דואג כמי שאין לו חלק לעוה"ב ושם גם מתוארים גדולתם בתורה של דואג ואחיתופל.
במדרש שוחר טוב מתוארים דואג ואחיתופל כראשי סנהדראות שנכשלו ונדרדרו לגהנם. בפיהמ"ש תחילת מס' חולין מונה הרמב"ם את דואג ואחיתופל והתנא אלישע אחר יחד עם ישו הנוצרי שר"י.

חכמי ישראל קבעו קנסות גבוהים למבייש חברו, אך האם חייבו גם תשלומי פיצויים?

באלו נסיבות רשאי הנפגע (המתבייש) לרדת לחייו של הפוגע (המבייש)?

מהן הפעולות שחייב הרב ובאלו נסיבות יהיה רשאי לכנות מי מישראל ככופר מבלי להחשף לתביעה כמוציא שם רע?

האם יצא ע"מ להימנע משמיעת שירת נשים ועלול לגרום לחילול ה' שכן בימים אלו לא ניתן להתחמק מעיני התקשורת?
האם ישב במקומו תוך עשיית פעולות שיסיחו דעתו מהזמרה ועלול לגרום לרואים אותו להסיק מסקנה מוטעית?
כיצד, איפוא, ינהג במטרה לצמצם הנזקים העלולים להגרם כאשר נקלע לנסיבות שכאלו?

האם חייב להתאפק מלעשות צרכיו עד שיגיע למחוז חפצו למרות הסיכון הבריאותי הכרוך בדבר?
היש להימנע מלעשות צרכיו מסיבות צניעות גם במקום שאין לו אפשרות אחרת להתפנות?
ההלכה והמוסר היהודי קובעים: "משתינין בפני הרבים". האם גם בתקופתינו?

מהו מקור החיוב לילך בכסוי ראש, או שהינו רק מידת חסידות בעיקר בזמן התפילה?

האם המנהג שהתקבל בכל עדות ישראל הופך את גילוי הראש כביטוי לפריקת עול?

האם ניתן להתיר בנסיבות של אי נוחות, הפסד ממון או חשש מפגיעה ע"י אנטישמים?