כמו"ר הגר"ע שליט"א. השבוע, קראתי כתבה מאלפת באינטרנט, אודות כיסוי הראש. יש לציין שהטיעונים נשמעים חזקים, ולא סתם מילתא, או עורבא פרח. שהו פסק בנושא הכיסוי ראש שנתן הגר"י משאש זצ"ל. אשמח אם הרב יגיב על הדברים, כי הם חשובים מאד, במיוחד לי אישית - שיש לאשתי קשיים עם הדבר כבר מס' שנים. ברוך תהיה. איך ההלכה היתה נראת היום אילו הרבנים היו מעזים להתיר הלכות בהתאם לצרכי הדור? פסק הלכה תקדימי של הרב יוסף משאש מעלה מחשבות שניות סביב פולמוס כיסוי הראש יחיאב נגר 16/1/2007 14:00 לפני כשבוע פנתה רבקה לוביץ לציבור הדתי מעל דפי האתר וקראה לו לקחת אחריות על ההלכה ועיצובה ולא לחכות לרבנים שיעשו זאת, שכן לא מהם תבוא הישועה. במקביל התפרסמה כאן תשובתו של הרב שרלו שפרשה את משנתו באשר לכיסוי ראש לאישה, והדבר רק המחיש את טענתה של לוביץ. אני לא יודע עד כמה אפשר לבוא בטענות אל הרבנים, כיוון שהמציאות כיום היא שרב שיפרסם היתר בעניין משמעותי, מיד ייחשד ברפורמיות והדבר יפגע במעמדו ואף במשפחתו. לכן גישתה של הגברת לוביץ היא הריאלית ביותר. אנחנו, הציבור, נתווה את הדרך, והרבנים יבואו בעקבותינו. אך כדי להיזהר שלא נלך צעד אחד רחוק מדי, ברצוני לנסות ולהציע שיטה לפיה נוכל לגלות איך ההלכה יכולה היתה להיראות כיום ללא אותן השפעות זרות ומאבנות. אני מציע שנפנה לספרות יהודית רבנית שתופעת הרפורמיות לא היתה מצויה בסביבתה. הרציונל פשוט, רק שם יכול להרשות לעצמו הפוסק להתיר, אם הוא מוצא לנכון מטעמים דתיים - הלכתיים, שהגיעה השעה לכך. פסק מאלף שימחיש זאת עוסק בעניין כיסוי ראש לאישה. זהו פסק משנת 1954 של הרב יוסף משאש, אשר נכתב בעיר מקנס שבמרוקו, שם הוא שימש כנשיא בית הדין המיוחד לענייני שררה (שפיטת אנשים נכבדים בעלי מעמד ומשרות רמות). עוד נספר על הרב משאש כי כשעלה לארץ נבחר לשמש רב העיר חיפה, עד לפטירתו בשנת 1974. הרב משאש היה למדן מופלג בתורה וניחן בכישרון כתיבה פיוטי (מומלץ לקרוא את הפסק בשלמותו). "אין דרך בנות ישראל לילך בגילוי ראש" הרב משאש פותח את תשובתו בתיאור התופעה שהחלה לאחר בוא הצרפתים לערי המגרב, שאז התחילו בנות ישראל לגלות שיער ראשן ואף אימצו "תגלחות משונות", תספורות מודרניות. לא עזרו כל התוכחות מצד הרבנים והגברים יראי אלוהים – הנשים בשלהן, "כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועות שער, זולת הזקנות שמכסות את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים... ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר מאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בדברי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה להיכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניין זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור". מכאן עובר הרב משאש לדון בצדדי ההיתר ההלכתיים. ראשית הוא פונה למקור התלמודי אשר היווה את התשתית ההלכתית לאיסור הליכה בכיסוי ראש. המקור בתלמוד מופיע במסכת כתובות, שם מובאת דרשתו של ר' ישמעאל על הכתוב "ופרע את ראש האשה" בפרשת סוטה. כתוב זה קובע את אחת מהוראות הפרוצדורה הנוהגת במקרה בו האישה נחשדת על - ידי בעלה כי בגדה בו. במקרה זה, עוברת האישה טקס משפיל אשר במהלכו על הכהן לפרוע את שער ראשה. מה ניתן להסיק מהדרישה לפריעת ראש האישה? על כך דורש ר' ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא ילכו בפרוע ראש. כיצד ניתן להבין את מסקנתו של ר' ישמעאל מתוך הכתוב? לכך מביא הרב משאש את פירושו של רש"י הנותן שני טעמים לדבר: מאחר ואנו עושים לה כך, כלומר, פורעים את שער ראשה כדי לכער אותה ולהשפילה. ואם נשאל מהו העיקרון העומד מאחורי הצורך לנוול את האישה? על כך משיב רש"י שזה בנוי על בסיס העיקרון של "מידה כנגד מידה". כלומר, מאחר והאישה התייפתה לפני הגבר שעימו התנתה אהבים, לפיכך יש צורך להעמידה עתה במצב הפוך. מכאן משתמע כי אסור לילך בפריעת ראש, כי זה מרמז להתייפותה של אותה אישה סוטה. רש"י לא מסתפק בהסבר זה ומביא הסבר אחר לדרשתו של ר' ישמעאל: "בשעה שבה הכהן פורע את שערה, לא הייתה פרועת שער. נמצא שאין דרך בנות ישראל לילך בגילוי ראש". רש"י מעדיף את הפרוש השני. גילוי שערן הוא הודן הרב משאש מבקש לעמוד על ההבדלים בין שני הפירושים שהוצעו על - ידי רש"י. לדעתו לפי הפירוש הראשון שמטרת פריעת השיער על - ידי הכהן הינה על מנת לבזות את האישה ולהשפילה, אנו למדים כי איסור פריעת הראש אינו מצד זה שיש איסור על האישה לגלות את שיער ראשה, אלא שהאיסור מופנה אל הגברים שלא יפרעו הם את שיער ראש האישה. אבל אם האישה מעצמה מעוניינת להימצא במצב זה של פריעת הראש שאז הדבר בגדר נוול, אין למחות בידה וזה מותר. מאידך לפי הסברו השני של רש"י, אין איסור מצד הדין ללכת בגילוי שיער, אלא זהו עניין של מנהג בנות ישראל בדורות קדומים, שלגביהם הליכה ללא כיסוי היתה בגדר פריצות. מכאן המסקנה ברורה ופשוטה שלפי כל אחד מהטעמים שהובאו אין מקום למצוא איסור אלא דווקא היתר. אם לפי הטעם הראשון שהאיסור מופנה אל הגברים שלא לנוול ולבזות את האישה, ואם לפי הטעם השני שזה מכוח מנהג בנות ישראל, "אם כן עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכל שכן שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה, אם כן נעקר האסור מעיקרו ונעשה היתר". לא מדובר באיסור מכאן עובר הרב משאש להתמודד עם טיעונים אחרים העשויים לשמש לדחיית עמדתו. לא אסקור כאן את כל היריעה אלא רק את מה שנראה עיקר לעניין, ובהם תשובה לטיעון העקרוני והידוע: איך ייתכן שמתירים איסור רק משום שהציבור כבר לא נוהג לפיו? הרב משאש מסביר שראשית, אין המדובר באיסור, אלא במנהג שכבר בטל הטעם שלו, ולפי הכללים, אפילו איסור שבטל טעמו אין מקום להמשיך לנהוג בו. הרב מבסס טענתו בהיסתמך על הלכות הקשורות לדיני גילוי משקין, שבעבר היה אסור לאכול או לשתות מכלי שהושאר ללא כיסוי במשך הלילה, מחשש שנחש עבר והטיל שם ארס. דינים אלו נשמרו בקפידה ואף ההלכה ציינה כי דינים בעניינים הקשורים לחשש סכנה, חמורים מדיני איסור והיתר, ולכן איסור שתייה מכוס מגולה חמור יותר מהלכות הקשורות בדיני כיסוי הראש (גם למי שסובר שזה לא רק מנהג). וממשיך ומציין הרב כי בכל ההלכות הקשורות לדיני גילוי משקין, כיום לא מקפידים כלל, והנימוק מובא אצל חכמי התוספות הגורסים כי "עכשיו שאין הנחשים מצויים בינינו – מותר", ומציין עוד הרב משאש כי טעם זה הובא אצל ר' יוסף קארו בשולחן ערוך. לאור מקורות אלו מתבקשת המסקנה הברורה: "וקל וחומר לנידון דידן (=למקרה הנדון של כיסוי הראש) שיסודו הוא מנהג נשים, שבטל טעמו". הרב ממשיך ומוצא תימוכין לפסיקתו בהגדרת "שער באישה ערווה" ממנו נובע האיסור להתפלל לפני בחורה גלוית ראש כיוון שיש חשש להרהורי עבירה (מצד הגבר). בהקשר לזה הוא מביא את תשובתו של מהר"ם אלשאקר הקובע: "דשער באשה ערוה לא מיירי (=לא מדובר) אלא בשער שדרך לכסותו", וכן מצוטט ראבי"ה: "שכל אלו שהזכירו לערווה – דווקא בדבר שאין רגילות לגלות. אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן." הרב משאש מסיק מכך שני דברים: האחד, שהביטוי "שער באשה ערווה" מתייחס רק למה שרגילים לכסות. השני, שהחשש לקרוא כנגד פנויות אשר שערן חשוף אינו מהווה בעיה כלל, הואיל שהן רגילות לגלות את שער ראשן, ואם כן אין לחוש יותר. על בסיס זה ממשיך הרב משאש: "ואנן נוסיף עוד דבר המובן מאליו לכל מבין עם ותלמיד, שבימינו שכל הנשים מגלות שער כל ראשן, חזר שער הנשואות כשער הבתולות (=הפנויות) שכולן מתאימות לגלותו, דלא הוי בזה פריצות חלילה". ומסיים הרב משאש את מכתבו באירוניה קלה, אפילו ברוח פמיניסטית: "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות יום ויום בראש מגולה, ואינו שם ליבו להן, והמהרהר, לא מחמת שער גלוי מהרהר..." לסיום רק אציין שפסק זה לא ניצב בבדידותו ובספר השו"ת של הרב מלכה ז"ל (שכיהן כרב העיר פתח תקווה) מובאת תשובתו לאחר שנשאל לדעתו על עמדת הרב משאש הרואה בכיסוי הראש מנהג: "מעתה קמו ועמדו דברי הגאון מורינו הרב משאש זיכרו לחיי העולם הבא שהדבר תלוי במנהג וכל שאנשי העיר כולן נהגו לגלות, אין בזה משום הרהור, וכנראה שעל זה סמכו הנשים בימינו אלה שהן הולכות בגלוי ראש בשווקים וברחובות ואין מוחה בידן, הואיל ויש להן על מה שסמכו."