הקדיש הוא כמו קדושה. אלא שהקדושה היא התחייבות שלנו לקדשו ולהעריצו - בגלל קדושתו. והקדיש הוא חזון שלעתיד לבוא (באחרית הימים) יתגדל ויתקדש שמו יתברך בכל האנושות. ולכן מבחינה עקרונית דינם שווה\ בכך שאין לאמרם, כל אימת שרוצים. כי הם כמו המנון אמוני. וכמו שהקדושה נאמרת ביוצר, על רקע האמונה בבורא מכח הבריאה. ובתפילה, כבסיס לכך שאנו מתחננים אליו ורק אליו, בבקשותינו שלנו בציבור, ושלנו כיחידים. ובסדר היום בו אנו מתייחסים לגאולה. וכן במנין, ורק ע"י יהודי גדול בן חורין. כן בקדיש, חכמי ישראל, תקנו לאמרו אחרי זמירות ולפני התפילה ואחרי התפילה. זאת ולא יותר. ורק במנין. ורק ע"י יהודי גדול בן חורין, אלא שחכמי ישראל תיקנו לומר קדיש אחרי לימוד תורה שבעל פה, ע"י עשרה מישראל שלמדו תורה שבעל פה. כי בזכות התורה, אנו מתקיימים ובכות התורה ניגאל. זאת ותו לא, ואין להוסיף על הקדישים. זוהי שיטת הרמב"ם, ומנהג תימן הקדום. אלא שברבות הדורות נהגו לומר קדיש ע"י יתום. ומנהג זה פרץ כל כללי הקדיש. יש שהתירו ליתום קטן לאמרו, ויש שהתירו לכמה יתומים לאמרו בבת אחת, ויש שהתירו שגם אחים או קרובים יאמרו קדיש על נפטר, ויש שהתירו לקבלן קדישים לומר קדישים על נפטרים, ובמסגרת זו הוסיפו לומר קדישים בכמה מקומות נוספים שנויים במחלוקת.