הצמדת רגליים בתפילת עמידה

לכבוד מו"ר הרב רצון ערוסי שליט"א,

אבקש לשאול ולהתייעץ עם כבוד הרב מתוך הערכה עמוקה למסורת אבותינו ולפרקטיקה הנהוגה, בעניין הלכות עמידה בתפילת שמונה עשרה ו"השוואת הרגליים", לאור סוגיית הגמרא, פסיקת הרמב"ם ופירושיו של מארי, הרב יוסף קאפח זצ"ל.

כידוע, הגמרא במסכת ברכות (י, ב) לומדת את הלכת עמידת הרגליים מהפסוק "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל". בעל הלכות גדולות (בה"ג) מדייק מכאן דרישה להצמדה מלאה: "אלו הוה כתוב רגליהם ישרות כל היכא דקאים שפיר דמי, השתא דכתב ורגליהם רגל ישרה בעי כווני תרתי כחדא". ומלשון גמרא זו פוסק הרמב"ם (הלכות תפילה ה, ד): "תקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בתפלה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו...". ואכן, במנהג עדות ישראל נוהגים להצמיד את הרגליים זו לזו לחלוטין.

 מאידך, ראינו אצל חלק מזקני העדה שלא הקפידו להצמיד את הרגליים לגמרי, אלא הסתפקו בכך שהרגליים מקבילות וטענו כי יש רק להשוות את הרגליים באותו קו כאן שלא יהיו עקב בצד גודל אך פותחים רגליים כעומדים רגיל.

 ובניסיון ליישב מנהג זה, יש שהעלו חידוש פלפולי כדי לצאת ידי חובה, ולפיו ההוראה של הגמרא "רגל ישרה" אינה דורשת הצמדה פיזית, אלא הכוונה היא שכאשר מביטים באדם מן הצד (ולא מהחזית) רגליו נראות כרגל אחת כיוון שאין רגל אחת רודפת את חברתה, ובכך גם נשמרת יציבותו של המתפלל.

אולם, כשמעיינים במקורות המובאים במפורש בפירושו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, עולה בבירור כי הדרישה לכתחילה אינה רק "השוואת הרגליים" במיקומן, אלא הצמדתן וסמיכותן המלאה ללא כל ריווח:

1. שלילת רווח בין הרגליים: מארי מצטט את דברי ה"לחם יהודה" השולל לחלוטין עמידה עם רווח קל בין האצבעות (צורת V): "ולאפוקי נמי מהנוהגין לתת ריוח למעלה אצל האצבעות מדכתיב ככף רגל עגל". כלומר, הרגליים צריכות להיראות כגוש אחד אטום, כרגל עגל וכעין "כרגלא דתורא", ולא רק "מיושרות" במבט מן הצד.
2. סמיכות הרגליים כגוש אחד: בנוסף לדברי הבה"ג הדורש "כווני תרתי כחדא", הרב קאפח מביא את פירוש רש"י הדורש חיבור פיזי ממש: "רגל ישראל נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת". המילה "ויסמכם" מורה על הצמדה ממשית.

עם זאת, הרב קאפח מסיים שם את הערתו וקובע כי בדיעבד אי-השוואת הרגליים אינה פוסלת את התפילה: "ומלשון רבנו שמנה תקון הגוף בהדי דברים שאינן מעכבין בדיעבד מוכח דס״ל שאם התפלל בלא השואת רגלים שהוא מכלל תקון הגוף יצא בדיעבד". וכן אין אנו מדברים במי שזה מפריע לכוונה או לא נוח בסידור גופו 

לאור זאת, שאלתי לכבוד הרב היא: האם אותו חידוש ולפיו ההקפדה היא רק ש"ממבט מן הצד" ייראו כרגל אחת, אכן עולה בקנה אחד עם עמדת ההלכה לכתחילה, עם פשט הגמרא ודרשת הבה"ג "רגל ישרה - בעי כווני תרתי כחדא", ועם דברי הפרשנים שהביא הרב קאפח הדורשים סמיכות מלאה "ככף רגל עגל"?

כיצד נכון להסביר את מנהגם של זקני העדה שלכתחילה אכן יש להצמיד כנהוג בכלל ישראל וכפשט הגמרא, והזקנים סמכו על כך שחוסר ההצמדה נחשב "תיקון הגוף" שאינו מעכב, או משום שחשו דוחק הפוגע בכוונת התפילה?

נציין כי בתשובות קודמות באתר נצח ישראל לא הוברר עניין זה לנכון.

אודה מאוד להדרכתו ולהכרעתו של כבוד הרב בסוגיה זו. בברכת התורה.