המידע אמיתי — האם מותר להדליף אותו?
מידע אמיתי אינו בהכרח מידע שמותר להפיץ. השיעור מתחיל בדיין שאסור לו לספר כי הוא זיכה וחבריו חייבו, ומרחיב את הדיון אל מידע מדיוני ממשלה, חקירות ופורומים ציבוריים. נבחנים ההבדל בין פסק דין רשמי להדלפה אישית, משמעות הדברים שנאמרו בפני שלושה, והשאלה אם חלוף השנים או פרסום צפוי מסירים את חובת הסודיות. המחלוקות נשמרות, ובסיום מודגשת חומרת גילויו של דיון שהוגדר סודי.
עיינו בהבחנה בין פרסום רשמי להדלפה אישית, ובדקו מדוע גם מידע אמיתי שנאמר בפני רבים עשוי להישאר אסור להפצה.
העובדה שהמידע אמיתי אינה היתר לפרסם אותו. בדיון שהוגדר סודי, גם ריבוי המשתתפים או חלוף השנים אינם מתירים לגלות את תוכנו.
כיצד בוחנים אם מותר למסור את המידע?
הדלפת מידע מדיון ממשלתי או מחקירה יכולה לפגוע בציבור וביחידים עוד לפני בירור מסודר. אדם עשוי לעמוד למשפטה של דעת הקהל בלי שניתנה לו מסגרת משפטית מתוקנת. אין אפוא די בשאלה אם המידע נכון: יש לברר גם כיצד הגיע לידיעת המספר, באיזו מסגרת נאמר, ומה משמעות הפצתו.
הבירור נעשה מתוך דיני בית הדין ומאיסורי רכילות ולשון הרע. הוא אינו נשען על מקרה תקשורתי מסוים בלבד, אלא מבקש להעמיד הבחנות שיסייעו להבין את חומרת מסירתו של מידע שאמור להישמר בסוד.
מדוע דיין אינו רשאי לחשוף מי זיכה ומי חייב?
במשנה סנהדרין ג, ז מתואר כיצד מודיעים לבעלי הדין את ההכרעה: לאחר שהדיינים סיימו לשאת ולתת, מוסר הגדול שבהם את התוצאה. דיין אינו רשאי לצאת ולומר שהוא זיכה וחבריו חייבו, אך דעת הרוב גברה עליו.
ועל זה נאמר: הולך רכיל מגלה סוד.
ההפרדה בין הדיון הפנימי לבין מסירת ההכרעה נועדה לאפשר לדיינים לשפוט בלי חשש ובלי משוא פנים. בעל הדין שיצא חייב אינו אמור לזהות דיין מסוים כאויבו, ודיין שדעתו לא התקבלה אינו רשאי להפוך אותה למקור של אהדה אישית. המספר כך מגלה סוד ומעמיד את חבריו מול בעל הדין.
כתיבת פסק דין אינה זהה לסיפורו של דיין
הסוגיות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי דנות באופן כתיבתה של הכרעה שניתנה ברוב דעות. מובאות שיטות שונות: כתיבת התוצאה ללא פירוט המחלוקת, הצגת דעות המזכים והמחייבים, וניסוח שממנו עולה שההכרעה התקבלה מתוך הדיון בלי לפרט מי אמר מה. הרמב״ם (הלכות סנהדרין כב, ח) והשולחן ערוך (חושן משפט יט, ב) פסקו כדרך הניסוח המתווכת של רבי אלעזר: מדבריהם נזדכה פלוני.
עצם הדיון בדרך כתיבת פסק הדין אינו מתיר לכל דיין לספר באופן אישי לבעל הדין מה היתה דעתו ומה היו דעות חבריו. כתיבת פסק הדין היא מעשה בית הדין כגוף, ואילו סיפורו של היחיד עלול להיאמר בדרך של רכילות או לשון הרע ולהחזיק טובה לעצמו. משום כך גם מידע העתיד להתפרסם במסגרת רשמית אינו הופך מאליו למותר להדלפה אישית.
האם כוונתו של הדיין משנה?
בפירושי הראשונים נבחנת משמעותו של סיפור שבו הדיין מציג את עצמו באור חיובי לעומת סיפור שאין בו בקשת טובה לעצמו. בדברי המאירי נידונה אפשרות להבחין בין אמירה המזכה את המספר בעיני בעל הדין לבין אמירה שאינה מועילה לו. אלא שבדיני ממונות זכותו של בעל דין אחד היא חובתו של האחר, ולכן יש לבחון גם למי נאמר הסיפור ומה עשוי לצמוח ממנו.
לעומת הדיון הזה, בהלכות סנהדרין כב, ז הרמב״ם אוסר במפורש לומר שהדיין הוא המזכה או המחייב וחבריו חלקו עליו. אין להסיק מכאן היתר גורף כאשר המספר סבור שכוונתו טובה; ההבחנות והמחלוקות הן חלק מן הבירור.
החזקה בדעה, הוראה ופרסום מחלוקת
נבחן גם היקף הדיון מעבר לסכסוך ממוני: מה משמעות הכרעת הרוב בענייני הוראת הלכה, ומתי חכם מחויב להחזיק בבירורו שלו לעומת כפיפות להוראה מחייבת. לצורך כך מובאים הדיון במסכת הוריות ודינו של זקן ממרה.
אין לזהות אוטומטית בין כמה דברים שונים: עצם החזקת החכם בדעתו, הוראה מעשית לאחרים וחשיפה של חילוקי הדעות מתוך דיון. היקף דברי המאירי עדיין צריך עיון. אין להפוך את הדברים להכרעה שכל גוף מקומי מחייב את כלל הציבור בכל הוראה.
מה מלמד הסיפור על גילוי סוד לאחר עשרים ושתיים שנה?
מובא המעשה התלמודי בתלמיד שהוצא מבית המדרש בעקבות גילוי דברים שנאמרו בו. בפירושים נבחן אם מדובר בלשון הרע, בגילוי דבר שנאמר מלכתחילה כסוד או בחשיפת דעות מן הדיון. גם היחס בין גילוי הדברים לבין חלוף עשרים ושתיים השנים נידון באמצעות נוסח המעשה ופירושיו.
המסר העולה ממנו אינו שחלוף זמן מסוים מתיר את הפרסום. גילוי סוד עשוי להישאר חמור גם לאחר שנים רבות, ולגרור תגובה של בית הדין לפי הנסיבות. הקנס נתון לשיקול הדיינים לפי הנסיבות; אין כאן עונש אחיד לכל הדלפה.
דברים שנאמרו בפני שלושה: כלל מסויג ומחלוקת
מן התלמוד מובא הכלל בדבר מידע שנאמר בפני שלושה, העשוי להתפשט מפני שחבר מספר לחברו. אולם כלל זה אינו היתר חופשי לפרסם כל דבר שנאמר בנוכחות כמה אנשים.
הרמב״ם מסייג את הדין בהלכות דעות ז, ה. אין לכוון להפיץ את הידיעה ולהרחיב את הפרסום. בשיטת התוספות מובאת החמרה בדבר גנות: אין להפיץ דבר רע רק מפני שכבר נאמר ברבים. בשיטת רש״י נידונה משמעות העובדה שבעל הדבר עצמו סיפר בפני שלושה, כאפשרות של גילוי רשות; אם אסר לספר, אין השומעים רשאים להפוך את מספר הנוכחים להיתר.
לכן יש לברר את תוכן המידע, את מקורו, את הגבלת בעל הדבר ואת אופן הפצתו. מספר המשתתפים לבדו אינו משיב על השאלה.
רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע
יש להבחין בין מסירת דברים על הזולת בדרך רכילות, אמירת דברי גנות אמיתיים והפצת דבר רע שאינו אמת. אמת אינה שוללת את אפשרות האיסור, ושקר מוסיף חומרה. נידונים גם דברים העלולים להזיק לאדם בגופו או בממונו, להצר לו או להפחידו.
בדיון בדברי המאירי נזכר בנפרד גילוי התנהגות רעה בענייני עבירה שיש בהם חילול השם. אזכור זה אינו מתפתח בשיעור למתווה מלא של דיווח על עבירות, ואין להסיק ממנו היתר כללי לכל פרסום שהמספר מגדיר כתיקון ציבורי.
מן בית הדין אל הפורום הציבורי
הבחנות אלה נוגעות גם לוועדה, למשטרה, לקבינט ולממשלה. חבר בפורום אינו רשאי להניח שכל מה ששמע מותר לספר. גם כאשר הדיון לא הוכרז סודי, עדיין נבחנים איסורי רכילות ולשון הרע והמחלוקות ביחס לדברים שנאמרו בפני רבים.
כאשר הדיונים הוגדרו סודיים, אין במספר הנוכחים היתר לספרם, ובמיוחד כאשר יש בפרסום דבר רע או נזק לאדם. גם חלוף שנים אינו משמש פטור אוטומטי, והתגובה למסירת המידע נתונה לשיקול בית הדין לפי הנסיבות.
מסקנת הדברים: אין להתיר הדלפת מידע רק משום שהוא אמיתי, נאמר בפני שלושה או צפוי להתפרסם. יש להבחין בין מעשה רשמי של הגוף המוסמך לבין סיפור אישי, ולשמור על כל סייגי איסורי הדיבור. דיון שהוגדר סודי אינו נעשה מותר להפצה מכוח ריבוי המשתתפים או חלוף הזמן.
מידע ארכיוני: השיעור פורסם במקור ב־4 ביולי 2021. זהו תאריך פרסום, ולא מועד צילום מאומת. התייחסויות לגל הקורונה הן חלק מההקשר ההיסטורי של השיעור.
האם העובדה שהמידע אמיתי מתירה להדליף אותו?
לא. גם מידע אמיתי עשוי להיכלל באיסורי רכילות ולשון הרע, ובוודאי בחובת שמירתו של דיון סודי. נבחנים תוכן הדברים, מקור המידע, אופן מסירתו והנזק האפשרי. שקר אינו תנאי לאיסור הדיבור, אלא עשוי להוסיף את חומרת הוצאת השם הרע.
האם מידע שעתיד להופיע בפסק דין מותר לספר מראש?
אין להסיק כך. כתיבת פסק הדין היא מעשה בית הדין כגוף, ואילו דיין המספר לבעל הדין מה היתה דעתו ומה אמרו חבריו עלול לעבור באיסור. השיעור מדגיש את ההבדל בין פרסום רשמי לבין סיפור אישי בדרך רכילות או החזקת טובה לעצמו.
האם כל דבר שנאמר בפני שלושה מותר לפרסום?
לא. מובאות שיטות וסייגים שונים: כוונה להרחיב את הפרסום, דברי גנות, זהות המקור והגבלה מפורשת על הסיפור. כאשר הדיון הוגדר סודי, נאמר שאין בריבוי הנוכחים היתר להפיצו. אין להשתמש בכלל בלי הבחנותיו.
האם מותר לחשוף דיון סודי לאחר שנים רבות?
חלוף השנים לבדו אינו מתיר גילוי סוד. המעשה בתלמיד שהוצא מבית המדרש בעקבות גילוי דברים משמש להדגשת החומרה גם לאחר זמן רב. אין בשיעור מספר שנים שאחריו הסוד מותר, ואין בו עונש קבוע לכל מקרה.
האם דיין יכול לומר שהוא התנגד להכרעת חבריו?
במסקנת הדיון מובא האיסור על דיין לומר שהוא זיכה או חייב וחבריו חלקו עליו והרוב גבר עליו. פרטי השיטות והבחנות בדבר החזקת טובה לעצמו נידונים בגוף השיעור. אין להפוך את עצם החזקת הדיין בדעתו לרשות לחשוף את הדיון לבעלי הדין.
Full text
תכנים לקריאה נוספת
מהי דעת ההלכה על הלגלוג שמייחסים לראש הממשלה לגמגומו לכאורה של רב אלוף במיל' גנץ?
שאל השואל מהי עמדת ההלכה ביחס למה שמייחסים לראש הממשלה שהוא כאילו צחקק על גמגומו של יו"ר האופוזיציה גנץ. כתוצאה מהשאלה הזו נאלצתי ללכת לערוץ 7 ולהאזין לדברים ותמהתי כיצד מוציאים דברים מהקשרם וכאן המקום למסור גילוי דעת שהתשובה הזו היא תשובה הילכתית ולא פוליטית כלל ועיקר.
האם מותר לשקר כדי למנוע הטרדה?
שלום לרב
בתקופה האחרונה מתקשרים אלי כל מיני אנשים מטעם מפלגות שונות ושואלים "האם אתה מתכונן להצביע בבחירות עבור מפלגה פלונית אלמונית"? במידה ואני אומר שלא, אז מנסים לשכנע טלפונית ובנוסף גם מתכננים לשלוח אנשים ישירות הביתה, לנסות בכל זאת להשפיע כך שזה גורם לביזבוז זמן ולהטרדה. האם מותר מלכתחילה לשקר ולומר שאני מתכוון להצביע להם רק כדי להיפטר מהם? אשמח אם כבוד הרב ינמק את תשובתו.
תודה רבה.
כיצד להשיב להתנצלות של מי שחזר ופגע ואבד האמון בו?
לכבוד תורתו, הרב רצון ערוסי הי"ו,
אדם פגע בי פעמיים לפחות, פגיעה חמורה (הוצאת שם רע ולשון הרע בין היתר אולם אני שואל באופן כללי). סלחתי בפעם הראשונה מטעם דרכי שלום, על אף שלא התנצל (רק הביע רצון להתפיס מבלי להודות בכלום ואף שיקר והאשים את חברו). ואולם נודע לי ששנה גם שילש בדרכיו וזאת אחרי יחס טוב ועזרה ממשית שקיבל ממני. ייתכן ואדם זה יתנצל בעתיד, אולם אין לי אמון בדבריו כלל ודעתי זו מבוססת למדי (ואכמ"ל). לכן מבקש אני את עצת כבוד תורתו: מה לעשות אם אכן יתנצל?
על הדיבור
שלום כבוד הרב יש לי כמה שאלות בתחום הדיבור שיש לי ספק בהם
1. חומרת דיבור בבית הכנסת - אומרים כי מאוד חמור השאלה שלי היא אם מותר לי להגיד "שלום" לחברי כשאני נכנס לבית הכנסת? (לצערי לפעמים אני מגיע באיחור)
2. חומרת דיבור בבית הכנסת - האם מותר לי לדבר בבית הכנסת בסיום התפילה או לפני התפילה דיבור אהוב? (לפי הרמב"ם זה דיבור של חיבה, עצות טובות, דיבורים שמחממים את הלב)
תענת דיבור
שלום כבוד הרב.
בזמן האחרון, יותר מתמיד, הפה שלי מכניס אותי לצרות.
רציתי לעשות "תיקון" וללמוד לשלוט במילים שיוצאות לי מהפה. חשבתי על הרעיון של תענית דיבור. האם זה נכון לעשות? איך בדיוק עושים זאת? חשבתי בכל יום להקדיש לכך חצי שעה. האם זה בסדר? האם צריך בשעה קבועה? האם אני יכולה לדבר ופשוט לחשוב עשר פעמים לפני כל מילה או שאסור לדבר כלל? איך עושים כדי שזה לא ייחשב לי כנדר? אשמח לעצתך חג שמח.
רכילות
לכבוד הרב,
שלום!
1. ידוע לי שלשון הרע זה דברי גנאי. לעומת זאת מהי רכילות? האם גם דברי גנאי או שכל דיבור על אחר נחשב לרכילות? כשבנותיי באות לספר לי שמישהו הציק להן או שמישהו עושה דבר מסוכן, האם עליי להפסיק אותן או שכיוון שזה חשוב אז יש לשמוע? היכן הגבול?
2. האם טלויזיה אסורה מבחינה הלכתית? ואם כן מהו המקור?
תודה רבה
מחשבות
שלום כבוד הרב
לפני קצת יותר משבוע שאלתי את הרב האם מותר לי לחשוב מחשבות רבות (כמו להרע למישהו ופנטזיות) אודה לרב האם יוכל לענות לי על שאלתי!
תודה מראש מתן ותרי
לשון הרע
בס"ד לרב שלום, אני מרגישה שנכשלתי בשמיעת דברים אסורים, אני מרגישה עם זה לא טוב. למשל משהי סיפרה לי כי בעלה לחוץ שאין להם עוד ילדים כי הם בגלאים לא פשוטים מבחינת הבאת ילדים. או אמא אחת סיפרה לי על אחיין שלה שהתדרדר ועל הבת שלה שמפריעה בשיעורים ושהיא הלכה וישבה ליד הילדה עד שתירגע היא סיפרה לי זאת מכיוון שבנה בכיתה שלי וגם הוא מתנהג ככה האם מותר לי לשמוע מה שפרטתי לכבוד הרב?