איסור עינוי נפש בערב יום הכפורים

נושא מרכזי 1: תוספת מחול על הקודש ביום הכיפורים

הדובר פותח בדיון סביב עניין "תוספת מחול על הקודש" ביום הכיפורים. הוא מציין כי בשולחן ערוך (סימן תרח) מובא דין תוספת מחול על הקודש, אך רבנו (הרמב"ם) לא הביא עניין זה. מורי הדובר כתב ש"אין מדין תורה תוספת מחול על הקודש ביום הכיפורים לא במלאכה ולא בעינויים אלא מדרבנן לא מן התורה".

לפי מורי הדובר, לדעת רבנו, תוספת זמן מהתורה כלל אינה קיימת לא במלאכה בשבתות ויום הכיפורים, ולא בעינוי. כל התוספות, בין למלאכה ובין לעינוי, הן מדרבנן בלבד. הדובר מדגיש: "ולפי כך לת לל רבנו תוספת מן התורה כלל לא במלאכה בשבתות ויום הכיפורים ולא בימים טובים. והכן לת לתוספת לענו מן התורה כלל וכל התוספות בין למלאכה בין לענוי אינם אלא דרבנן בלבד."

נושא מרכזי 2: מצוות אכילה בערב יום הכיפורים

התמיהה השנייה שהדובר מעלה היא מדוע רבנו לא כתב שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים. הוא מזכיר את דברי חכמים: "כל מי שאוכל ושותה בערב יום הכיפורים מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי."

למרות שרבנו לא הזכיר זאת כמצווה, מורי הדובר מסביר כי "רבנו מפזר את הלכותיו כל דבר ודבר במקומו הראוי". הדובר מוצא לכך רמז בדברי רבנו בהלכות נדרים.

נושא מרכזי 3: נדר לצום בשבת או ביום טוב ודינו בערב יום הכיפורים

הדובר עובר לדון בהלכה בהלכות נדרים (פרק שלישי, הלכה ט) שם כותב רבנו: "הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום. שהנדרים חלות על דברי מצווה כמו שבארנו." הדובר מסביר שההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר חל על המאכלים והמשקאות, והם נעשים אסורים לנודר, בעוד שבועה חלה על האדם עצמו. לכן, אדם שנשבע שלא לאכול בשבת, שבועתו אינה חלה כי הוא כבר מושבע מהר סיני לא להתענות בשבת. לעומת זאת, בנדר, האדם חייב לצום.

רבנו מוסיף: "וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב... הרי זה חייב לצום." והוא מוסיף: "ערב יום הכיפורים." מכאן מסיק הדובר כי רבנו כלל את ערב יום הכיפורים בכלל יום טוב, ולכן אסור להתענות בו מהתורה.

הדובר מדגיש: "יוצא איפה שבאמת גם רבנו פסק להלכה שאסור לענות את הנפש בערבם הכיפורים הוא לא הוא רק לא אמר שמצווה לאכול באותו יום כשם שגם ביום שבת מצוות האכילה היא מדרבנן איסור התענית ביום שבת הוא מדאורייתא אבל איסור מצוות האכילה הוא מדרבנן."

מורי הדובר אומר כי איסור עינוי הנפש בערב יום הכיפורים הוא מדאורייתא, וזאת לומדים מהכללת ערב יום הכיפורים בדין יום טוב בנוגע לנדרים. לכן, "אין ספק שצריך האדם בערב יום הכיפורים... לדאוג לאכול בערב יום הכיפורים, לא רק בסעודה המפסקת."

הנהגתו של אבו מורי (אביו של מורי הדובר)

הדובר מספר על הנהגתו של אבי מורו בערב יום הכיפורים: "שהיה דואג שביום ערב יום הכיפורים, בערך בין השעות 11 ל-12 היה מגיש רימון פירות, כמה פירות, אוכל ואחר כך את הסעודה תוך שמתכננים מה אוכלים באותו זמן... אבל סוף סוף מגישים דבר מאכל בערב יום הכיפורים, חוץ מסעודה המפסקת, כי חמור אסור לענות את הנפש."

הדובר מציין ש"א' העובדה שאבו מורי הוסיף א רימונים ופירות הוא בכוונה כדי להפגין ולהראות שזה שונה מאשר סתם כל יום והערה שנייה אנו רואים שעיקר האיסור הוא בעינוי הנפש."

נושא מרכזי 4: השלכות הלכתיות לגבי תפילות בשבתות וימים טובים

הדובר מסיים בהתייחסות להשלכות הלכתיות הנובעות מאיסור עינוי הנפש בשבתות וימים טובים. הוא מבקר את אלה שמתפללים מאוחר ויוצאים מאוחר מבית הכנסת ושואל: "אם הם אוכלים לפני התפילה אם והם אנשים בריאים אז הם עושים עבירה ואם הם לא אוכלים עד שמגיע הזמן שגומרים את התפילות וזה כבר מאוחר אז הם עוברים על עינוי הנפש."

הוא מייעץ לחלק את זמני התפילה בצורה שלא יאכלו לפני עלות השחר (איסור), ולא יאחרו את האכילה עד כדי עינוי הנפש. הוא מוסיף כי "מה טוב ומנעים אם ישכימו קום ללמוד משנה עוד לפני עלות השחר ואז ירוחו שני דברים יוכלו לאכול לפני עלות השחר ויכלו ללמוד תורה." הוא מסיים בפסוק "לכו לחמו בלחמי" ומפרש זאת כמתייחס הן ללחם ממש והן ללחם התורה, דבר המביא לבריאות הגוף והנפש.

לסיכום:

הדובר בקטע האודיו עוסק במספר סוגיות הלכתיות הנוגעות ליום הכיפורים ושבת, תוך ניתוח דברי הרמב"ם והבאת דעות מורו. הנושאים המרכזיים הם דין תוספת מחול על הקודש, מצוות אכילה בערב יום הכיפורים והאיסור להתענות בו (למרות שאינה מצווה לאכול בו מהתורה), וכן השלכות רוחביות לגבי התנהלות בשבתות וימים טובים כדי להימנע מעינוי הנפש. הוא מדגיש את החשיבות של אכילה בערב יום הכיפורים כדי להימנע מאיסור עינוי הנפש, ומביא את דוגמת אבי מורו כהנהגה מעשית לכך. כמו כן, הוא מזהיר מפני התנהלות שעלולה להביא לידי איסור אכילה לפני התפילה בשבתות וימים טובים או לעיכוב האכילה עד כדי עינוי הנפש.