בריחת המחבלים מכלא גלבוע - מה יכול השב"ס ללמוד מחכמת התנ"ך?

אתמול צפיתי כמו כל בית ישראל בתמונות המזעזעות מהפינוי/גירוש מהישוב עמונה. ובכיתי. ואין זה בושה לבכות ואף יש חובה לבכות. אלא שיש מבוכה על מה לבכות. שהרי נאמר "שם ישבנו גם בכינו", וכבר היה לנו גוש קטיף, על חולות גוש קטיף שם ישבנו גם בכינו. ועכשיו על הרי וגבעות עמונה שם ישבנו גם בכינו. אלא הבכי איננו ביטוי לרגשות בלבד, זה נכון, שרואים מראות מזעזעים, כיצד נגררים אנשים מבתיהם, נשים וטף, ומדובר בין אחים לאחים וזה פינוי וגירוש לאנשים שהיו עשרים שנה אז הדמעה מצויה מכח ההתרגשות והצער.

פורסם לראשונה באתר ערוץ 7

הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, מתייחס להפרדה בין נשים ערביות ליהודיות במחלקות יולדות בבתי החולים, וקורא לעיתונאים לגלות אחריות ולהפסיק להוציא שם רע, על היהודים במדינת ישראל.

"יש הבדל בין שיח ציבורי שמתקיים בצורה נבונה וערכית לבין שיח ציבורי מתלהם, פופוליסטי מגמתי ושטחי בתקשורת שנועד לצרכי רייטינג. אין כאן גזענות ואסור להשתמש בגזענות כדבר של מה בכך ולשלוף את זה כל הזמן לצרכי רייטינג בתקשורת. 

שאל השואל, איך יעלה על הדעת שבית משפט עליון שנקרא בג"צ, בית דין גבוה לצדק, במדינה יהודית נותן תוקף והכשר למרכולים שפותחים את העסק שלהם בשבת. איפה מה שנקרא שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית?

שאל השואל ואמר, האם ניתן לראות בתביעתם של שלושה הנערים בחול המועד פסח כמו האירוע של מותם של שני בני אהרון במשכן בימי ניסן שעליהם נאמר בכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם. ולמרות שלכאורה יש פער עצום מבדיל בין המקרים. דומה שדווקא התשובה לשאלה הזו היא חיובית. דהיינו, אכן כן, כשמסתלקים לפתע פתאום מצעירי הצאן יש צורך שעם ישראל, כעם ישראל, יעשה חשבון נפש על שום מה דברים כאלה מתרחשים. ואוי ואבוי אם עוברים על סדר היום מבלי לעשות את חשבון הנפש המתבקש.