א-ב. הקשירה היא ההידוק של הרצועה שבמעברתא. והיא המצווה. ולא עצם ההנחה על הקיבורת, ולכן מברך אחר ההנחה על הקיבורת לפני ההידוק. והכריכה על הקציצה, לא נהגו בה בעבר, כפי שכתב הרמ"א, בשו"ע, או"ח, כז, ח.
ושת"ז לא מחק הגהה זו, ומ"ב, שם, ס"ק לב, שלפי שיטה זו יש איסור לכרוך הרצועה על הקציצה, אבל מדבריו מובן שהכריכה על הקציצה התפתחה לאחר ששיטת הרא"ש התפשטה, בניגוד לר"י ביטיקגליה, עיין שו"ע, או"ח, כה, יא, שלפי הרא"ש צריכים להניח תפילין של ראש בטרם יסיים לכרוך תפילין של יד, משום שמברכים ברכה אחת לשניהם. וכדי שהקציצה תתייצב על הקיבורת, כי לא די בהידוק, כרכו גם מעל הקציצה, אבל לשיטת ר"י גיטבליה, תפילין של יד ותפילין של ראש, הן שתי מצוות, אלא שברכה אחת בהן, כי הן עניין אחד. ולכן יש לגמור את מצוות תפילין של יד, ולכרוך עד הסוף לרבות על האצבע. ורק לאחר מכן יש להוציא תפילין של ראש מן הנרתיק ולהניחם. וזו שיטת רבינו. ואם כן, לפי שיטה זו אין צורך בכריכה על הקציצה, כי כאמור, הכריכה על הקציצה היא לא מעיקר הדין, אלא מנהג מאוחר. קצרו של דבר לפי רבינו, מהדק תפילין של יד ומותח הרצועה עד האצבע וכורך על האצבע וקושר, ואח"כ מניח תפילין של ראש. ולפי המנהג, לפני ההידוק מברכים, אח"כ כורכים על הקציצה שלוש פעמים, כמין שי"ן, ואח"כ כורך של זרועו שבע כריכות, וכורך על האצבע ואינו קושר. ואח"כ מניח תפילין של ראש ואחר קושר של יד.
ג. לעולם אין לברך על מים, או שאר משקאות, מלבד יין ששותה אדם בזמן הסעודה, כי הם טפלים לפת. לא לפניהם ולא לאחריהם.
ד. כל שהיה בדעתו לשתות, כחלק מן הסעודה, אף שהקדים הפת, ואח"כ שתה, אינו מברך על המשקה. כי המים טפלים לפת, אף שלא שתה המים תוך כדי אכילת הפת.
ה. לענ"ד אינו צריך לחזור על הקדושה, כי ש"ץ שטעה חוזר כיחיד כדי להוציא מי שאינו יודע. ואמירת קדושה בציבור היא חובה בפני עצמה שחז"ל הסמיכו אותה לברכה שלישית, כמו שקבעו נשיאת כפיים בין מודים לשים שלום, ולכן אם טעה במלך הקדוש חוזר מתחילה ואומר רק אתה קדוש. כמו אם הש"ץ טעה וחתם מברך השנים במקום מברך עמו ישראל בשלום שחוזר מרצה ואין חוזרים על נשיאת כפיים.
ו. אם קורא ק"ש לאחר הברכות שניתקנו לפניה, אין צורך בכוונה, כי אין לך כוונה יותר מברכות אלו, שניתקנו כהכנה לפני קריאתה.
ז. כן.
ח. לכתחילה במשך כל ברכת המזון, וכך נהגו אבותינו, ולכל הפחות בזמן בפה"ג.