לק"י.

לכבוד הרב שלום.

מאמר שמפרסם הרב יונתן רזיאל ממעלה אדומים, בשנתון החדש של "תחומין" היוצא על ידי מכון צומת, הוא פוסק כי אין לגעור בקורא גם אם יטעה בקריאת התורה, אפילו אם השמיט אותיות וודאי אם טועה בניקוד ובטעם.
זאת, מכיוון שפגיעה בבעל קורא היא עבירה על איסור תורה של הלבנת פנים והקריאה בתורה לפי רוב הפוסקים הינה מדרבנן.
עוד הוא כותב כי שאל את ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, הרב נחום רבינוביץ', והרב אמר שיש לדחות את קריאת התורה שהיא מדרבנן מפני איסור הלבנת פנים שהיא מדאורייתא.

בנוגע לפסיקה הרמב"ם ולפיה במקרה של טעות הציבור אינם יוצאים ידי חובתם, השיב הרב שעדיף שהציבור לא יצא ידי חובת קריאה, ובלבד שלא יעבור על איסור הלבנת פנים.

במאמר ברור כי לכתחילה, יש להקפיד בקריאה נכונה. אך בדיעבד, במקרה של טעות, שיטת רוב הפוסקים ובהם המנהיג, תרומת הדשן, הטור, הבית יוסף, הב"ח ואליה-רבא היא שאין לגעור בבעל הקורא בכלל ואפילו בהשמטת אותיות, אך הרמב"ם סובר שיש לחזור על כל טעות וניתן להבין כך גם בשולחן ערוך.

הרב רזיאל כותב כי "הלבנת פנים היא איסור דאורייתא, והמבייש עובר על לאו של אונאת דברים, סניף של שפיכות דמים, ביטול כבוד הבריות ו'לא תשא עליו חטא'. במקרה זו הוא מקיים מצווה הבאה בעבירה". וגם כשמתקנים, חל איסור מוחלט שיחידים מהציבור יצעקו על הקורא, מחשש להלבנת פנים, אלא יש להעמיד גבאי יחיד שיהיה אחראי לכך.

הכותב מציין כי יש להיזהר במיוחד בבעל קריאה צעיר, הפגיע יותר מאדם מבוגר ומביא סיפור שארע לפני מספר שנים, שבו נער חילוני יתום מאב, שהתקרב לתורה ולמצוות, בגיל 15 עלה ל'בר-מצווה' וקרא בתורה. כשטעה החלו 'המתקנים' לצעוק מתוך הקהל, והיו שניסו להשתיקם, וכתוצאה מהמהומה ומהמבוכה הנער התרגש ונפגע עד שירד באמצע הקריאה כשעיניו זולגות דמעות ולא חזר לקרוא, וגם עזב את הדת.

"לא תמיד הקורא בתורה זוכה ליחס הולם, ופעמים הוא הופך לטרף קל לציבור הנדמה ללהקת אריות האורבת לו", כותב רזיאל, "למעשה, 'מנהג ישראל' הוא שבציבור מתקנים כל שגיאה של הקורא, לא רק שגיאות הנושאות עמן שינוי משמעות, אלא גם שגיאות בהטעמת מלעיל ומלרע או בטעמים שאין בהן שינוי משמעות. בדרך כלל ה'תיקון' נעשה באמצעות צעקות מכל עבר. פעמים גערה זו עלולה לבייש את הקורא, וקוטעת את רצף הקריאה".

"מלבד ביזיון קדושת בית הכנסת והמתפללים, ההפרעות מקשות על הבנת הקריאה ועלולות להשיג את התוצאה ההפוכה שהתכוונו הצועקים. קהילות אחדות ממנים גבאי מיוחד שאחראי על התיקונים, ובאופן זה נמנעים מביזוי המקום, אבל עדיין נותרה סכנת הלבנת הפנים ובלבול הקורא והשומעים גם יחד".