א-ג. בגמרא לא חילקו בעניין החבוש בבית האסורים. המג"א, או"ח, ריט, ס"ק א, הגביל הברכה רק למי שנחבש בבית סוהר על עסקי נפשות.
אבל ברכ"י הביא בשם הר"י מיגאש, דאף חבוש על עסקי ממון, מברך, הואיל והיה חבוש בבית הסוהר, ולא היה מושל בנפשו. כלומר נשללה ממנו חירותו.
ושו"ע הרב רצה לומר שאפילו לדיני ממונות, אבל דווקא בבית סוהר שיש בו צער ועינויים.
למעשה, נראה כרוב הפוסקים, שאפילו נחבש בדיני ממונות, ואפילו בית סוהר סטנדרטי, כמו בימינו, כל שנשללה ממנו חירותו.
עדיין יש לשאול לגבי תקופת הזמן, כי גם בעניין זה לא חילקו.
ונראה שנחבש בבית סוהר מכח גזר דין שניתן לו כעונש על עבירה מסוימת, לכשיצא צריך הוא לברך.
להבדיל אם נעצר, כחשוד, אפשר שכשיצא לא יברך כי אפשר שהיה משתחרר מיד מן המעצר, אם היה מתברר שהוא חף מפשע, ושמעצרו בטעות יסודו.
וכן הנחבש בבית סוהר, עד שישלם מזונות לאשתו וכיו"ב, כיון שיכול הוא להימנע מלהיות חבוש בבית סוהר ע"י שישלם את החוב, לכשיצא אינו מברך.
יציאות לחופשות אינן משנות מן העובדה, שנשללה ממנו חירותו לתקופה מסוימת, ומכח גזר דין.
וה"ה גם לחייל שנחבש בכלא צבאי כעונש על עבירה, לכשיצא צריך לברך הגומל.
-ה. כל שמשמש את המזוזה ונוגע ישירות בגופה, יש לו דין של תשמיש קדושה. וכשהוא בלה, יש לגנזו.