לכאורה, אין להרשות לשום כהן עלג לשאת כפיו, או שאינו יכול לבטא כל אות מעשרים אותות בצחות ובדיוק. שהרי רבינו מנה ששה דברים שמונעים נשיאת כפיים, הלשון והמומים ועוד. ובמומים כתב שאם הכהן שיש בו מום דש בעירו יכול לשאת כפיו. ואילו לגבי לשון לא כתב רבינו שאם הכהן העלג דש בעירו שנושא כפיו. אולם מוכרחים לומר שהכהן העלג נמצא בקרב ציבור שאינם עלגים. או כהן שאינו יודע להגות אותות מסוימות, נמצא בקרב ציבור שיודעים להגותן במדוייק זהו הכהן שאינו נושא כפיו. אבל כהן עלג בין ציבור שכולם עלגים, או כהן חיפני שאינו יודע להבחין בין היגוי א' לע', והוא בקרב חיפנים שכולם אינם יודעים להבחין בין היגוי א' לע' - נושא כפיו. שהרי הגמרא במגילה כד,
ב. שאסרה על חיפני מלישא כפיו, הסתייעה בבריתא, ובבריתא נאמר "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה..." כלומר הברייתא עוסקת בציבור שהתארח אצלם כהן חיפני או בישני, ואותו לא מורידים כשליח ציבור ולא כנושא כפיו, אבל חיפני בין חיפנים יכול להיות ש"ץ, ויכול לשאת כפיו. ומכאן, היכולת להגות אות כהלכתה, אינה עושה דיבורן, כאילו אינו לשון הקודש. כי ברכת כהנים היא רק בלשון הקודש. אלא היא לשון הקודש, אלא שבאזני הציבור, אותו כהן מחרף או מגדף, או מסיח דעת הציבור, שאם לא נאמר כן, שום היגוי לא נמלט מספיקות, ויש התנצחות בין העדות היגוי של מי הוא המדוייק, ויש בתוך העדות בינן לבין עצמן, שינויים אלו ואחרים. אולם מה דינו של אשכנזי שנושא כפיו אצל תימנים, בעת הזאת, שגם התימנים שומעים יום יום היגוי ח' כמו כ', וע' כמו א' וכיו"ב. לכאורה אין להם כבר היסח הדעת, ולא חירוף וגידוף, כי כבר הורגלו לכך ומותר. ואם יקשה המקשה ויאמר הרי רבינו לא כתב דש בעירו אצל שינוי הלשון, נשיב לו, נכון, כי בשינוי בלשון, זה לא ענין רק של היסח הדעת, אלא גם חשש חירוף וגידוף. ולכן, לכתחילה לא ישא כפיו, אבל בדיעבד ברכותיו ברכות. או בשעת הדוחק כמו במקרה שלכם, שהיא דיעבד - מותר. וה' יצילנו משגיאות.