1-2. פירוש זה לא נתחבר ע"י הרמב"ם, אלא ע"י דניאל בן יהודה הדיין מאיטליה מן המאה ה - 13. מנהג אמירתו משתנה בין העדות השונות. יהודי תימן - נהגו לאמרו בליל שבתות וימים טובים בתום התפילה. יהודי מרוקו - נהגו לאמרו בימי שבתות וימים טובים לפני "ברוך שאמר". אפשר שנהגו לאמרו בשבת, מאחר והשבת היא עדות לכך שה' ברא עולמו יש אחר ההעדר המוחלט, ובעדות זו מגולמים הרבה מעיקרי האמונה: מציאות ה', אחדותו, אי הגשמתו, השגחתו, שבסיסה הייעוד של האדם שנברא בצלם וזכות בחיי העולם הבא וכיו"ב.