הדרך הנאותה לניהול חילוקי דעות בחברה דמוקרטית. ויכוח - כן! כינויי גנאי - לא!

לא אחת אנחנו שומעים, מפי מנהיגים או מפי הטוענים למנהיגות, הצהרות שונות, עמדות שונות בעניינים מדיניים, ביטחוניים, לאומיים, חברתיים וכיוצא בזה.

ישנם שומעים שמסכימים, מתלהבים, מתנגדים בתקיפות, וזה טבעו של העולם. זה אפילו חובה לאדם להיות עצמאי במצוותיו, לשקול כל דבר ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו.

אבל, דבר אחד אסור: אסור לייחס כינויי גנאי למי מהמדברים. לא לומר 'הוא מטומטם', לא לומר 'הוא מנוול', אלא לומר 'אני לא מסכים איתו', 'אני חושב שהוא אפילו טועה'. זה כן, אולי, אולי, אולי אפשר גם לומר 'מטעה', כי 'מטעה' כבר מייחס לו זדון, שקר וכדומה.

אבל 'טועה', אולי טועה בגדול.

בשום פנים ואופן אסור לקלל, אסור לומר מילות גנאי. אנחנו צריכים לדעת שזו חובה לקיים ויכוח בינינו לבין עצמנו, אבל ויכוח תרבותי. הוויכוח מפרה את הדעות, מסייע ללבן או לברר את האמת, אשר תורה דרכה. אבל חלילה, חלילה שיהיו כינויי גנאי וכיוצא בזה למי מהדוברים.

כינויי גנאי מפנים את הוויכוח לאפיק שלילי מאוד: לאפיק אישי, לאפיק כיתתי, לאפיק של שנאת חינם, ולא לאפיק של בירור האמת. משום כך, כאמור: להתווכח – כן. לגנות – לא!